חזרה לדף הבית מתן
         
 

 

 

 

 

 




כתובת דואר אלקטוני

סיסמא

התחבר


לחץ כאן להרשמה


"בת שתים-עשרה שנה ויום אחד" – גיל מצוות ודרכים לציון הכניסה למצוות
תרצה י. גרבר



"בת שתים-עשרה שנה ויום אחד" - גיל מצוות ודרכים לציון הכניסה למצוות 

לעילוי נשמת מרת ציפורה רחמה ברודי

גיל שתים-עשרה נקבע במקורותינו כגיל כניסתה של הבת למצוות, שכן בו מתחוללים בבת תהליכי התבגרות המחייבים אותה בקיום מצוות. במקורות המוקדמים לא נתפס הגיל עצמו - שתים-עשרה עבור האשה ושלוש-עשרה עבור האיש - כמחייב במצוות. חיוב המצוות חל על האדם רק משעבר תהליכים מסוימים שנקשרו לגיל מסיבות שונות כפי שנראה להלן.
במאמר זה ברצוננו לברר מהם התהליכים הללו המחייבים במצוות. מתוך בירור זה ננסה להציע דרכים שונות לחגיגת בת-המצווה, שישקפו את המתרחש בפרק זמן זה בחיי הבת.
א. בגרות פיסית
הבגרות הפיסית-מינית של האשה המשמעותית לעניינים הקשורים בקביעת מעמדה האישי (כגון קידושין, גירושין, ייבום, חליצה וכדו'), נקשרת בהלכה לגיל שתים-עשרה. הדבר בא לביטוי חריף בדבריו של בעל הטורים:
אין שתי שערות סימן גדלות אלא אם כן באו מי"ב שנה ואילך, אבל אם באו קודם לכן אפילו תוך שנת שנים עשר, חשיבי כשומא ואינה נחשבת גדולה על ידם אלא אם כן הביאה אחרות אחר י"ב שנה.
משמעות הדבר היא שרק מגיל שתים-עשרה ומעלה נחשבת ההתפתחות הביולוגית כבגרות. גיל שתים-עשרה הופך את הילדה לאשה מבחינה פיסית שכן למדנו:
והאמר רבא: קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה, חזקה הביאה סימנים. מניחים שילדה שהגיעה לגיל שתים-עשרה הביאה כבר שתי שערות - הסימן להתבגרותה הפיסית. ואף שבמקרים יוצאי דופן של קידושי קטנה, גירושיה וכדומה תידרש בדיקה ממשית כדי להגדיר את מעמדה של הילדה, לרוב ניתן להניח שבגיל שתים-עשרה מתחוללת התבגרות פיסית-מינית בבת.
התבגרות זו מהותית לענייננו בהיותה הבסיס העיקרי לחיוב מצוות. המקור התנאי היחיד הדן במועד שבו מתחיל חיוב מצוות לאשה הוא המשנה במסכת נידה:
תינוקת שהביאה שתי שערות או חולצת או מתייבמת וחייבת בכל מצוות האמורות בתורה...
ממשנה זו עולה כי חיוב מצוות מוגדר על-פי הבגרות הפיסית-מינית. כל זמן שאין הילדה עוברת שינויים ביולוגיים ההופכים אותה לאשה, אין היא נקראת 'גדולה', ולא חל עליה חיוב במצוות, יהא גילה אשר יהא. כיוון שאין ההלכה מפרידה בין תהליך ההתבגרות הפיסית לבין קבלת עול מצוות, חשוב שגם הבת והוריה יכירו בשינויים הפיסיים כגורם לחיוב קיום במצוות ויקדישו להם תשומת לב מיוחדת. הבת צריכה להיות מודעת לקשר שבין גדילתה הפיסית לבין האחריות המוטלת עליה לא רק על-ידי הסביבה, אלא אף על-ידי בורא עולם. חשוב שהשינויים הפיסיים, העשויים להבהיל ולהביך את הבת, יוכרו על ידה כשלב ראשון בתהליך הפיכתה לאדם שלם. תהליך זה משנה את מעמדה בפני הקב"ה ומביא לחיובה במצוות.
חשוב להדגיש ולהבהיר לבת שהתפתחותה הפיסית איננה סותרת את התפתחותה הרוחנית. התורה היא תורת חיים. על כן אין לנתקה מהעולם החומרי. אדרבא, יש לעשות את עולם החומר מנוף לעבודת ה'. אין להתעלם מהגוף ומהתמורות החלות בו. לצד ההקפדה על צניעות, חשוב להקשיב לרחשי הגוף ולשים לב למתרחש בו, לא פחות משיש להתייחס לשינויים המתרחשים בתוך הנפש פנימה.
קביעת מועד כניסת הבת למצוות מבוססת ברמה הראשונית על ההתבגרות הפיסית. חשוב שהבת תבין זאת ותוכל לחגוג את גדילתה והתבגרותה הפיסית-מינית כחלק מקבלת עול מצוות.

ב. בגרות קוגניטיבית


1.  גיל הבגרות הקוגניטיבית
המשנה במסכת נידה דנה בגיל הקובע לגבי חלות נדרים שנדרו ילדים והקדשים שהוקדשו על-ידי ילדים: בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין. בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין ובודקין כל שתים עשרה. בן שתים עשרה שנה ויום אחד נדריו נבדקין. בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימין בודקין כל שלש עשרה. קודם לזמן הזה אף על פי שאמרו 'יודעים אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו' אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש. לאחר הזמן הזה אף על פי שאמרו 'אין אנו יודעים לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו' נדרן נדר והקדשן הקדש.הגמרא הדנה במשנתנו מצטטת בריתא: ת"ר אלו דברי רבי. ר"ש בן אלעזר אומר: דברים האמורים בתינוקת בתינוק אמורים, דברים האמורים בתינוק בתינוקת אמורים.
ברור לחכמים שהגיל שממנו ואילך יש לייחס משמעות לנדריהם של ילדים ולהקדשיהם, נע בין אחת-עשרה לשלוש-עשרה, אולם קיימת מחלוקת בין רבי לבין ר"ש בן אלעזר לגבי ההבדל בין בן לבת. אף שלשניהם ברור שהבדל כזה קיים, טוען רבי שיש לייחס משמעות לנדריה והקדשיה של בת קודם הזמן שיש לייחס משמעות לנדריו ולהקדשיו של הבן, ואילו ר"ש בן אלעזר טוען להקדמת הגיל שבו מתחילים נדרי הבן לחול למועד חלות נדריה של הבת.האמוראים מסבירים את הסיבה להבדלי השיטות: אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי? דכתיב "ויבן ה' אלקים את הצלע" - מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש...
ור"ש בן אלעזר מאי טעמא? אמר רב שמואל בר יצחק: מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסת בו ערמומיות תחילה.קיימת, אם כן, הסכמה בין התנאים לגבי התנאים הנדרשים כדי להתייחס לנדריהם והקדשיהם של הילדים כבעלי תוקף: דרושה בגרות קוגניטיבית המאפשרת הכרה אמונית משמעותית, שאליה מגיעים רק בטווח גילאים זה. ברור לחכמים שאין קצב ההתפתחות של שני המינים זהה, אך הדעות חלוקות בשאלה מי מקדים להתבגר מבחינה קוגניטיבית. מחלוקת זו היא מחלוקת בהבנת המציאות. במחלוקת זו משתקפים חילוקי דעות גם ביחס לשאלה מהו הגורם לבגרות ולבשלות קוגניטיבית: על-פי רבי (לפי רב חסדא), המקור לקצב התבגרותה המהיר יותר של הבת הוא פנימי - הבת בטבעה בעלת בינה יתרה על זו של הבן. כך נבראה מששת ימי בראשית, ואין הדבר תלוי כלל בגורמים חיצוניים. גישתו של ר"ש בן אלעזר (לפי רב שמואל בר יצחק) היא גישה שונה - הגורם המזרז התבגרות ובשלות קוגניטיבית הוא החיכוך עם העולם וקיום תנאים להתפתחות וללמידה. לפיכך העובדה שהבן נמצא בבית רבו, והבת נמצאת בביתה, מאיצה את קצב התבגרותו הקוגניטיבית ובשלותו האמונית של הבן בהשוואה לבת.


 2. "נתן הקב"ה בינה יתרה באשה"
כידוע, להלכה נתקבלה שיטתו של רבי, לפיה מקדימה הבת להתבגר. דעה זו נתקבלה למרות הסברו הריאלי של רב חסדא. הכרעה זו משקפת תפיסה המעניקה משקל גדול לבינה, שהרי באמצעותה האשה לא רק מדביקה את הפער בין נסיבות חינוכה לנסיבות חינוכו של האיש (בימי חז"ל) אלא אף מקדימה אותו.
מן הראוי אפוא להעמיק ולהבין מהי הבינה שבאשה המביאה אותה לבגרות.בילקוט שמעוני מובא הסבר למושג הבינה, על-פיו משמעה של בינה הוא "להבין דבר מתוך דבר... לקחת מוסר השכל".הבינה אינה ההבנה השכלית כשלעצמה, אלא היכולת לראות את מה שעומד מעבר לדברים הנתונים ולהסיק מהם מסקנות. הבחנה בין חכמה לבין בינה, המעמיקה ממנה, מופיעה במדרשים רבים בהקשרים שונים. כך למשל:וכן הוא אומר 'לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה' - מי שיש לו חכמה ואין לו בינה, דומה למי שיש בידו פת ואין לו מה יאכל בה. ומי שיש לו בינה ואין לו חכמה, דומה למי שיש לו תבשיל ואין לו פת שיאכל בו... הבינה משולה לטעם שבדברים, שכן התבשיל הוא הנותן טעם בפת. אמנם אי אפשר להשתמש בה כשאין היא מלווה בחכמה, אך בה מצויים התוכן והמשמעות הפנימית. אמירה חריפה ביותר מופיעה במדרש אחר: 
מכאן אתה למד שגדולה בינה לפני הקב"ה יותר מן התורה, שאפילו אדם קורא תורה נביאים וכתובים ושונה משנה ומדרשים, הלכות ואגדות ושמועות ותוספות, מושבות ומעמדות והגדות וכל סדרי בראשית, ואין בו בינה - אין תורתו שווה כלום, שנאמר 'ובינת נבניו תסתתר'. אין די בלימוד. על מנת להפוך את הלימוד לבעל ערך יש צורך בבינה. רק באמצעותה תובן המשמעות הפנימית של התורה, ויוסקו ממנה המסקנות. זו היא התכונה שממנה זכתה האשה, לפי חז"ל, למנה נכבדת יותר ממנתו של האיש. תכונה זו היא המביאה את האשה לבגרות קוגניטיבית ובשלות אמונית מספיקות כדי שיתקבלו נדריה והקדשיה לפני הגיל שבו ניתן לייחס משמעות ותוקף לנדריו ולהקדשיו של האיש. האשה מעמיקה יותר אל תוך פנימיות התורה ומיטיבה להסיק מסקנות רעיוניות ומעשיות מתוך לימודה.
נשים אמנם אינן מצוות במצוות לימוד תורה, אולם אין משתמע מכך שראוי שלא תלמדנה. במיוחד נכון הדבר בדורנו. מתוך האמור לעיל מתבקש, כי בבואנו לציין את כניסת הבת למצוות נתייחס גם לתהליך ההתבגרות הקוגניטיבית שלה ולהבשלת אמונתה, ודווקא מצד תכונת ה'בינה', שהרי בתהליכים אלו תלו חז"ל את שינוי מעמדה של הבת. נראה שלימוד תורה, תוך שימת דגש בפנימיות הדברים ותוך התמקדות בעניינים הנוגעים לבת עצמה, הינו צורה ראויה ביותר לציון ההתבגרות הקוגניטיבית והאמונית, שבגינה הופכת בת השתים-עשרה לחייבת במצוות. בנות רבות נוהגות ללמוד לקראת כניסתן למצוות דבר-מה הקשור אליהן באופן אישי - לימוד הנוגע לשם שלהן, לתאריך הולדתן או לנושא המושך אותן במיוחד. לימוד כזה, שדרכו מוצאת הבת את החיבור האישי שלה לפנימיות התורה והאמונה, מתאים ביותר לתהליך שתיארנו. לימוד עניין מעשי ואקטואלי מתאים אף הוא לציון ההתפתחות הקוגניטיבית, וגם במקרה זה - דווקא מצד ה'בינה' שהוגדרה לעיל בתור היכולת להסיק מסקנות ולהפיק לקחים. על כן דבר תורה שנישא על-ידי בת-המצווה אינו צריך לשאת אופי דומה לאופיה של דרשת בר-מצווה. כיווני המחשבה של הבת אינם צריכים להיות זהים לכיווני המחשבה של הבן. לימודה של בת-המצווה מראה את בשלותה האמונית, ומאפשר לה ליצור את המרחב שלתוכו תיצק תוכן ומשמעות לחייה כאשה יהודיה שבגרה מספיק כדי להבין את מי היא עובדת כאשר היא מקיימת מצוות.

3. השלכות הלכתיות
עניין נוסף הקשור לבשלות הקוגניטיבית של בנות-מצווה ובני-מצווה הוא נושא המקח והממכר. נושא זה נלמד על-ידי הפוסקים מתוך עיון בסוגיתנו.
בשו"ת הר"י מיגאש מופיעה תשובה שכתב לשאלה אודות בנות צעירות שירשו את קרקעות אביהן. כותבי השאלה רצו לדעת אם הבנות יכולות למכור את הקרקע, להחכירה וכדומה. הר"י מיגאש פסק בתשובתו, על סמך הסוגיה שבמסכת נידה, שאשה מעל גיל שתים-עשרה רשאית לעשות בקרקעותיה כרצונה, ולמעשיה יהיה תוקף משפטי-הלכתי.בשו"ת מאוחר יותר דן המהר"מ אלשקר בשאלה שנשאלה לגבי התוקף המשפטי-הלכתי של מכירת קרקע על-ידי ילד בן עשר. הוא פסק כי אין משמעות למכירה, ודן בתשובתו בהרחבה בגדרי הבגרות ביחס למקח וממכר. אף שחז"ל כבר התירו להכיר במכירת מטלטלין על-ידי ילדים מתחת לגיל בגרות כבעלת ערך משפטי-הלכתי, לגבי מכירת קרקעות כותב המהר"מ אלשקר: ...ועיקרן של דברים דקטן בן י"ג שנה ויום אחד וקטנה בת י"ב שנה ויום אחד שהביאו שתי שערות הרי הם כגדולים לכל דבר ויכולים לישא וליתן ולמכור נכסיהם ולתת אותם במתנה... פחות מזה קטנים הם ואין מעשה קטן כלום...המקור שמביא המהר"מ אלשקר לדבריו הוא הסוגיה שבה עסקנו. מסוגיה זו הוא מסיק שהגיל המגדיר בגרות לעניין מכירת קרקע הוא גיל שתים-עשרה לבת ושלוש-עשרה לבן. ברור כי קביעת הגיל לצורך מכירת קרקע נשענת על הבגרות השכלית המיוחסת לילד או לילדה.עיקרון זה, שלפיו אפשר להטיל אחריות בנושאים כלכליים על בני-מצווה בלבד הוא עיקרון שאפשר וראוי להתייחס אליו בבואנו לחוג בת-מצווה. ניתן לציין את העניין בשני אופנים שונים:א. ניתן לציין את השינוי במעמד הבת מבחינת האחריות הכלכלית על-ידי הפיכתה לבעלת רכוש מסוים או הקצאת סכום כסף, שהיא תהיה האחראית הבלעדית עליו, ותוכל לנהוג בו על-פי הבנתה. יש להסביר לבת את משמעות האחריות הכלכלית המוטלת עליה עם כניסתה למצוות, ואת הקשר בין הגדרתה ההלכתית כגדולה לאחריותה הכלכלית.ב. האחריות הכלכלית שמקבלת הבת בגיל זה והתוקף המשפטי-הלכתי, שיש מעתה למתנותיה, מאפשרים לה לראשונה לתת צדקה מכספה שלה באופן ממשי, ולא בתור שליחה של הוריה. ניתן לציין את השינוי במעמדה מתוך התייחסות למצוות הצדקה ומעשר הכספים בדרך שהבת עצמה תבחר, משום שעתה, עם כניסתה לעול מצוות, היא יכולה להחליט באשר לרכושה. תהיה זו גם הפעם הראשונה שנתינת הצדקה על-ידי הבת תיעשה מתוך חיוב במצוות ולא מדין חינוך בלבד. אין ספק שראוי ונאה לפתוח בקיום מצוות צדקה והמצוות הנלוות אליה את החיים הבוגרים.מובן שאין הדבר בא לבטל את זכותם של ההורים לכוון את הבת ואף להגבילה בכל הנוגע לרכושה, (שגדל משמעותית לעתים קרובות בעקבות חגיגות בת-המצווה...) אולם נראה לנו שיש מקום לציין, ולו באופן סמלי, את השינוי במעמדה ההלכתי של הבת ביחס לרכוש עם הגעתה לגיל מצוות.


ג. חיוב מצוות
חז"ל קבעו כי שני התהליכים שתיארנו עד כה - התבגרות פיסית-מינית מחד גיסא, והתפתחות קוגניטיבית מאידך גיסא - מתרחשים בחיי הבת בגיל שתים-עשרה, וראו בהם תהליכים המחייבים את הקטנה שבגרה בקיום מצוות.
בהיותה אשה חייבת הבת ברוב המצוות. המצוות היחידות, שבהן אין היא חייבת, הן מצוות עשה שהזמן גרמן. מספר המצוות המשתייכות לקטגוריה זו אינו גדול יחסית, אולם רוב המצוות שבהן נוהגים לציין את הגעת הבן למצוות - עלייה לתורה, צירוף למניין עשרה, הנחת תפילין וכדו' - קשורות לקטגוריה זו. זוהי אחת הסיבות המרכזיות לצורך לחדש דרכים לציון בת-מצווה. עם זאת חשוב מאד שבת-המצווה תבין שמספרן של המצוות, שבהן אין היא חייבת, איננו גדול, וכי במרבית התחומים היא חייבת לא פחות מבן שהגיע למצוות.
בת הרוצה לציין את כניסתה לחיוב במצוות על-ידי מעשה בעל משמעות הלכתית, יכולה בהחלט לעשות זאת בהוצאת הרבים - כולל גברים - ידי חובה במצווה, שהיא חייבת בה במידה שווה לגברים. אם היא מבקשת לציין את הפיכתה לחייבת במצוות בחברת נשים בלבד, תוכל להוציאן ידי חובה גם במצוות שבהן אין היא יכולה להוציא גברים ידי חובה, או במצוות שנקבע בהן גדר של צניעות.
המצווה שעשויה לסמן, לעניות דעתי, יותר מכל את השינוי במעמדה ההלכתי של הבת היא מצוות קידוש בשבת. אף שמצוות העשה הקשורות לשבת הן מצוות עשה שהזמן גרמן, הרי שמאחר שמצוות העשה בשבת הוקשו למצוות הלא תעשה, שבהן הנשים חייבות כמו הגברים, הרי שנשים חייבות מדאוריתא בכל המצוות הנוגעות לשבת בחיוב הזהה לחיובם של הגברים. כיוון שכך נפסק בשולחן ערוך:
נשים חייבות בקידוש אע"פ שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא משום דאיתקש זכור לשמור, והני הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם.
כיוון שאשה חייבת בקידוש באותו תוקף שחייב בו איש, תוכל אשה להוציא אנשים ידי חובת קידוש. מעשה זה מבטא את השינוי שחל במעמדה ההלכתי, את בגרותה ואת חיובה במצוות. על כן אפשר לציין את הגעתה למצוות באמצעות הוצאתה את בני הבית והאורחים ידי חובת קידוש בשבת, שהיא מצווה מדאוריתא.


סיכום
גיל שתים-עשרה נקבע כגיל חיוב מצוות בגלל התהליכים המתחוללים בו: ההתבגרות הפיסית-מינית מצד אחד, וההתפתחות וההבשלה הקוגניטיבית והאמונית מצד שני, על השלכותיהם. צירוף תהליכים אלו הוא המחייב את הילדה המגיעה לגיל שתים-עשרה במצוות.
מכיוון שהעיקר הוא התהליך ולא התאריך, יש לציין את כניסת הבת למצוות תוך שיקוף התהליכים הללו כמסע ולא כאירוע חד-פעמי. ההצעות שהובאו במאמר זה לציון כניסת הבת למסגרת החיוב במצוות, הצעות שעלו מתוך התייחסות לתהליכים אלה, הן בגדר רעיונות וכיווני חשיבה, שאותם תוכל כל בת וכל משפחה לתרגם ליישום ההולם את דרכה, כאשר תעצב את אירוע המעבר מילדות לבגרות. עם זאת, חשוב לזכור שתהליכים אלה אינם מסתיימים עם הגעת הבת לגיל שתים-עשרה, אלא רק מתחילים בגיל זה, ומכיוון שכך יש לזכור להתייחס אליהם גם בהמשך.
 




טרם התקבלו תגובות

 
   
         
   
   
         
   
מתן, משרד ראשי, רח' רשב"ג 30, ירושלים 9108001 טל': 02-5944555 פקס: 02-5944564 דוא''ל: info@matan.org.il
   
   
כל הזכויות ליצירה שמורות למתן ©

כיפה, יהדות, שאל את הרב, פרשת שבוע