חזרה לדף הבית מתן
         
 

 

 

 

 

 




כתובת דואר אלקטוני

סיסמא

התחבר


לחץ כאן להרשמה


טוב טעם ודעת: נשים ותלמוד תורה
ד"ר בריינה יוכבד לוי



מהפכה שקטה מתרחשת כיום בכיתות ובבתי-מדרש, בבתי-כנסת ובמשפחות בישראל, בארצות-הברית, וברחבי העולם. הרחק מקולות הוויכוח הלוהט, בסוגיית מעורבות נשים בחיים היהודיים הציבוריים, לימוד התורה משנה את הדרך שבה נשים יהודיות רואות את עצמן ואת הקשר שלהן למסורת היהודית.


בשנים הראשונות של לימוד תורה לנשים, הוצעה לנשים תכנית לימודים בסיסית, שהדגישה ידיעת הלכה מעשית-פרקטית ולימודי מוסר ואמונה.

1 .לימוד זה כשהוא לעצמו הייתה בו משום פשרה עם הזמנים המשתנים. מתוך חשש שהנשים תעזובנה את הקהילה הדתית, פסק החפץ חיים
את פסק ההלכה המפורסם שלו, שלפיו נשים צריכות ללמוד מקרא ומוסר.

2. הקביעה הזאת שימשה בסיס ללימוד הנשים היהודיות האורתודוקסיות, והחלה תהליך שנמשך ללא הפוגה עד עצם היום הזה.

כיום, בחוגים רבים, ניטשטשו הגבולות הראשוניים של
טווח לימוד התורה לנשים. בשנים האחרונות אנו עדים
להכללת התלמוד ונושאי לימוד אחרים שהיו עד כה תחום
נחלת לימודי הגברים בלבד. ואולם השינוי העיקרי הוא
בכך שכעת נשים יכולות ללמוד תורה ברמה גבוהה, לא רק
כהכנה מעשית לקראת קריירה בהוראה, כי אם כלימודי תורה
לשמה.

אמנם החיוב ההלכתי של נשים באשר ללימוד תורה הוא
נושא מורכב,

3 ואולם לא הייתה זו השאיפה להתייחס
לנושא המסוים הזה מבחינה טכנית, שהביאה לייסוד בתי
המדרש לנשים. הגל החדש במעורבות נשים בלימוד תורה
מעמיק התחיל אולי במחוזות מסוימים כהצהרת כוונות
פמיניסטית. אבל הגידול המתמיד בנטייה החשובה הזאת לא
בא ממניעים של מדון, כי אם מן השאיפה העמוקה של נשים
להגיע למימוש רוחני באמצעות תלמוד תורה.

ההתפתחות החיובית העצומה הזאת הניבה פרות מעניינים.
במהלך החיפוש אחר שוויון כמותי בלימוד התורה, גילו
הנשים שיש הבדל איכותי בדרך שבה הן לומדות תורה. תוך
זמן קצר מאוד התקדמנו מחיקוי לחידוש - חידוש בחיפוש
אחר מסורת.

היום נשים אכן עוסקות בדברי תורה. אנו מוצאות את
הקולות שלנו משוחחים עם נשים אחרות בדיאלוג רוחני
חדש, דיאלוג שנקודת המוצא שלו היא דרך החיים ההלכתית.
אנו מגלות שהנושאים הרגשיים והאינטלקטואליים שמעניקים
חיוניות את הטקסטים של התורה, מהדהדים עמוק בתוך
הוויית חיינו.

הכרה זו מצאה את ביטויה בכל המרחב של לימוד תורה.
היא מופיעה בעולם 'האגדה', שבו הגוונים הרגשיים של
סיפור מעשה או של משל נתפסים בתפיסה מיוחדת במינה על
ידי אוזניים שהפכו רגישות לרגש האנושי מתוך שנים רבות
של נתינה וטיפוח. היא מופיעה בתפיסה של הבחנה הלכתית,
שעשויה להופיע בפני הגבר הקורא אותה כפורמליסטית
לחלוטין, אבל מתבררת לאשה הבוחנת אותה כמושרשת היטב
בדקויות פסיכולוגיות שמעניקות משמעות חדשה להלכה
המוכרת.

הרשו לי לתאר בפניכם את השילוב התוסס הזה בין הטקסט
לבין החיים. הסצנות שאביא כאן הן המחוגים המורים על
יכולתם של הכתובים והמסורת להפיק תגובה מתנגנת מן
הקוראות אותם. הם משקפים את הניסיון של תלמוד תורה
לנשים הלומדות ולנשים המלמדות, ומראים כי לנשים יש
כיום את הכוח לחולל התפתחות חדשה וחשובה בחיים
הרוחניים של העם היהודי.

כל מה שמסופר להלן אמיתי. אלו הן חוויות שחוויתי עם
תלמידותי במת"ן (מכון תורני לנשים), מקום שבו נשים
מכל הגילים ומכל שכבות הציבור באות ללמוד תורה. כאן
משאירות נשות ירושלים את הפוליטיקה מאחור, ובאות
לקיים את דברי הברכה "לעסוק בדברי תורה", להשקיע את
עצמן בלימוד שמאפשר להן לחיות חיי תורה עשירים יותר.

הסיפורים הבאים הם קטעי יומן מחייה של מי שזכתה ללמד
במקום שכזה.

                                       *

כמה ימים לפני ראש השנה בירושלים. האולם מלא וגדוש
בנשים שבאו להכין את עצמן לימים הנוראים. יחד אנו
מתחילות ללמוד את הפסוקים הראשונים בספר שמואל. בראש
השנה נשמע אנו, הנשים, את הפסוקים נקראים כהפטרה.
היום אנו קוראות אותם בעצמנו.

אנו לומדות על עקרותה של חנה, וכיצד פנינה המתקנאת
בה מציקה לה. חנה כבר מתרגלת למלים הקשות של יריבתה.
למרבה הפרדוקס, דווקא אלקנה, בעלה האוהב, הוא הגורם
לה צער. הוא אומר מתוך רחמים: "חנה למה תבכי ולמה לא
תאכלי ולמה ירע לבבך הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים".

אחת הנשים בכיתה מראה כיצד הדאגה שמביע אלקנה לאשתו
מוכיחה את חוסר ההבנה שלו לכאב שלה: אין תחליף לילדים
שלא נולדו לה; היא איננה חסרה רק את הילדים, כי אם גם
את האימהות.

תלמידה אחרת מוסיפה שיש ממד נוסף לדיאלוג. חנה מבינה
לפתע שאלקנה השלים עם עקרותה.

4 הייאוש שלה הנובע מן
העובדה שהיא בודדה לגמרי בתקוותה לישועה, דוחף אותה
לעשות צעד נועז

.5 היא תלך לבדה אל היכל ה'. שם היא
תשפוך את לבה. היא תאמר בקול רם את מה שלא נאמר. היא
תביע את מה שבלבה של כל אשה:

רבונו של עולם! כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד
לבטלה. עינים לראות ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה
לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים
להניק בהן. דדים הללו שנתת על לבי למה לא להניק בהן?
תן לי בן ואניק בהן! (ברכות לא ע"ב)

אני מציעה לכיתה לראות את מהות המדרש הזה כאומר
שהאימהות לגבי חנה היא שיא הביטוי של ההגשמה העצמית
הרוחנית שלה. דרך ההוויה הגופנית שלה תמצא רוחה את
הביטוי הנכון. היא משתוקקת לא רק לילד, כי אם גם
למטרה ולהגשמה.

6 .כשאני אומרת את המלים האלה אני שוקלת היטב כל מלה
ומלה. אני ניצבת לפני קבוצת נשים שדומות לי ושונות
ממני, ומלמדת על לידה, אימהות ומימוש עצמי, בעזרת
טקסט מקראי. אני חשה אמפתיה כלפי כאבה של גיבורת
הסיפור שלנו, ועולצת בשמחתה. אבל יש נשים בכיתה
שמזדהות איתה יותר ממני.

אני מרימה את מבטי מן הספרים ורואה שתי אחיות, שאני
מכירה היכרות אישית; הבכירה חסרת ילדים והצעירה
בהריונה החמישי. אני תוהה כיצד הן מתקשרות לפרק הזה.
זהו סיפור שהן קראו ושנו וקראו. אני חושבת כיצד הן
קוראות אותו כעת? אני שואלת את עצמי כיצד הן מתייחסות
זו לזו. הן אינן נשים צרות זו לזו, שמתחרות על אהבתו
של בעל אחד, אבל ההגשמה של האחת והריקנות של האחרת הם
חלקים ממשיים מישותן. בוודאי קשה להן להתייחס זו לזו;
בוודאי יש כל כך הרבה שלא נאמר ביניהן.

אני מכירה את האחיות האלה שנים רבות, אבל אינני
מספיק קרובה כדי לגעת בפצעים שלהן. הייתי רוצה להשתתף
במלים של עידוד, אבל אני חוששת לומר דברים שיעליבו או
יפגעו. אבל באמצעות הלימוד של סיפור חנה יחד איתן,
אני יכולה להציע תקווה וניחומים. אני יודעת גם שנשים
אחרות בכיתה חושבות על חברתן שאין לה ילדים ומתפללות
בעבורה בליבן, בעבורה ובעבור חברות וקרובות שלא
נתברכו בילדים. הכתובים נותנים ביטוי לדברים שאין הן
מעיזות לבטא.

כאשר אני סוגרת את התנ"ך שלי אני חושבת על האחריות
הכבדה המוטלת על מי שמלמד דברי תורה, שנוגעים כל כך
עמוק בנשמה. אני נזכרת בתפילת המורה של ר' נחוניא בן
הקנה (ברכות כח ע"ב):

7 "יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא
יארע דבר תקלה על ידי". השיעור הזה עזר לי להבין את
משמעות התפילה הזאת מעבר לתחום החקיקה ההלכתית. למדנו
פרק בתנ"ך, ואני מתפללת שחברותי ימצאו שמחה, נחמה
ותקווה במלים שהטקסט המקראי הנחה אותי לומר. בראש
השנה הזה אנו נשיר את שירת חנה בלבנו, ונהפוך אותה
לבשורה לכל הנשים שטרם נתברכו באימהות.

                                       *

שיעור אחר עומד להסתיים. הנשים יוצאות החוצה. בעוד
אני מפנה את ספריי, ניגשת אליי אשה באמצע שנות
החמישים לחייה. גם היא בדרכה החוצה, אבל היא אומרת:
"עלי להודות לך, השיעור שלך היה נחמה גדולה בשבילי."

אני חושבת לעצמי: איזו נחמה? הרי סיימתי עכשיו ללמד
"וחי אחיך עמך", ציווי שחכמי התלמוד יישמו אותו על
דילמה מוסרית מרתקת:

שני אנשים הולכים במדבר. יש לשניהם רק מימיה אחת של
מים. אם הם יחלקו אותה ביניהם, ימותו שניהם. אם ישתה
האחד, הוא יינצל אבל חברו לא יחיה. מה עליהם לעשות?
בן פטורא סבור שעליהם לחלק את המים, כך שאחד מהם לא
יראה במות חברו. ר' עקיבא טוען שבעל המימיה הוא זה
שישתה, על פי הציווי המקראי "וחי אחיך עמך" - אתך ולא
במקומך. חייך קודמים לחיי חברך.

שקלנו את הדעות השונות וטענו טיעונים בעדן ונגדן.
חיי מי קודמים? מה הדין אם האחד הוא ילד והאחר מבוגר?
ואם אחד מהם הוא תלמיד חכם בעל שיעור קומה? ואולי
ההולכים הם איש ואשה? כיצד אנו יכולים למדוד את הערך
היחסי של החיים?

8 .היה לנו דיון ער ובוודאי גם מעורר מבחינה
אינטלקטואלית, אבל האשה שלפניי מצאה בו גם נחמה. לפני
שאני יכולה לשער למה התכוונה, היא מסבירה.

"תראי, אני עובדת ב'יד שרה', ארגון התנדבותי שמשאיל
ציוד רפואי. כמובן שלעולם אין די ציוד לכל דורש.
התפקיד שלי הוא להכריע הכרעות של חיים ומוות. האם לתת
את המשאף הזה לתינוק בן שמונה חודשים או לאשה בת
שמונים? בכל יום ויום מת חלק ממני. לעולם אינני יודעת
האם ההחלטה שלי הייתה נכונה. לימוד המקורות הבהיר לי
שאין החלטה מסוימת נכונה. אני מוצאת בזה נחמה."

נדהמתי מעוצמת הרגש בדבריה. אני לימדתי את המדרשים
השונים ואת הגמרות והתשובות שיש להם קשר לפסוק בספר
ויקרא מתוך כוונה ללימוד תיאורטי; והנה כאן אשה שחיה
את ההלכה מדי יום ביומו. היא קראה את הטקסטים לאור
ניסיונותיה, וגילתה פנים חדשות בתורה.

                                       *

באחד הימים אנחנו מתחילות את השיעור שלנו במקום אחר.
אנו נמצאות בפולין בסוף המאה השש-עשרה. אנו דנות
במקרה הבא:

9.יהודי והרכב שלו יצאו לדרך. הרכב הצעיר יושב על
המושב מאחורי הסוסים המושכים את העגלה; אדונו יושב
בתוך הכרכרה. הוא מעביר את הזמן בניקוי האקדח שלו.
בכוונתו לרוקן את המחסנית ולירות באוויר, אבל ידו
מחליקה והוא הורג את משרתו הנאמן. מייד הוא פונה לרב
העיר לשאול כיצד יוכל לכפר על טעותו האיומה. הוא מוצא
את דרכו את הרמ"א בקרקוב, שפוסק שעליו לצאת לגלות
למשך שנה שלמה, ולעולם לא יישן באותו מקום במשך שני
לילות רצופים. בנוסף לכך עליו לצום, להתוודות ולשמור
את יום השנה למוות, כאילו זהו יום הזיכרון של אביו.

אנו דנים במקרים דומים בתשובות של ר' אברהם בן יצחק
מנרבונא,10 ר' יעקב בן יהודה וייל,11 ר' יאיר חיים
בכרך,12 ר' יוסף חיים מבגדד,13 ור' יצחק יעקב
וייס.14 אני הבאתי את המקורות הללו לכיתה כדי לקבל
מעט הבנה של הפילוסופיה של ההלכה המקראית והחז"לית
לגבי 'ערי מקלט', המוסד שמטרתו לטפל בהרג בשגגה. האם
ערי המקלט הם רק מקום בטוח מפני גואלי הדם? האם זהו
סוג של עונש, מעין גלות? ואולי יש בהן משום כפרה.15
אנו הופכות את הדפים ובאותה שעה מטיילות ברחבי העולם
ובמרחבי הזמן. הנשים בכיתה מתפעמות מן החזרה של הנושא
במהלך ההיסטוריה היהודית: כיצד עלינו לנהוג במקרה של
הרג בשגגה בעולם שאין בו ערי מקלט? אילו עקרונות
מנחים למקרים כאלו אפשר ללמוד מן התורה ומדברי חז"ל?

הנשים מגיעות למסקנה שמכל הגישות שהזכרנו לפתרון
הבעיה, האפשרות לכפרה המוצעת בערי המקלט היא בעלת
חשיבות מכרעת. תהליך זה נקשר על ידי רבנים בתקופות
מאוחרות למקרים אחרים, כך שאדם שהרג בשגגה יוכל לכפר
על מעשהו.

כאשר השיעור מסתיים עוזבות התלמידות את האולם ואתן
הרבה חומר למחשבה. אחת מהן ניגשת אליי. "תודה רבה
לך!" היא אומרת ומחבקת אותי, ועוזבת מבלי להוסיף מלה.
היא הניחה לי לפרש את דבריה.

מה היה הדבר שגרם לה להתרגשות כל כך גדולה? אני
עוצרת וחושבת; ואז התמונה מתבהרת. בעלה, קבלן בנייה,
עסק בעבודת שיפוץ. טעות נוראה גרמה למותו של ילד -
מקרה של מוות בשגגה. לגביה הדיון שלנו לא תיאורטי
בכלל. זה היה מקרה מהחיים, עצב רגיש. בשביל התלמידה
הזאת היה השיעור שלנו מעין כפרה, פתרון, סיכום.

                                       *

ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש
ויפרדו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים (מל"ב ב
יא).

במה היו עוסקין? אף אליהו לא נפטר מאלישע אלא מתוך
דבר של תורה בקריאת שמע היו עוסקין...16

זוהי שעתו האחרונה של אליהו על פני האדמה. הוא עומד
להעביר את אדרתו לאלישע תלמידו. הם הולכים יחד עסוקים
בדיון. "במה היו עסוקין"? בקריאת שמע.

מה גרם לחכמים להציע את ההצעה הזאת? תלמידה מעלה
אפשרות שהדעה הזאת היא פועל יוצא של העובדה שמדובר
ברגעיו האחרונים של אליהו עלי אדמות: קריאת שמע היא
המעשה הדתי האחרון לפני המוות. תלמידה אחרת מצביעה על
החוכמה שבה מפרשים חכמים את הפסוק "ושננתם לבניך
ודברת בם ... ובלכתך בדרך". אשה אחת מחפשת משמעות
עמוקה יותר ומדברת על יסודות האמונה הדתית הנכללים
ב'שמע', יסודות שעליהם אליהו המורה חוזר עם תלמידו
לפני שהוא נפרד ממנו לשלום. אבל הדיון שלנו לא
הסתיים. קול אחר נשמע בכיתה:

"את יודעת, ברינה, לא חשבתי על כך במשך שנים...
הייתי ילדה קטנה... היה זה בקיץ של שנת 1944. אמי
ואני נמלטנו מפולין לצ'כוסלובקיה, ומשם להונגריה, ואז
מצאנו את עצמנו ברומניה. ברומניה הצלחנו להשיג
סרטיפיקטים שאפשרו לנו להגר לפלסטינה, דרך טורקיה.
שלוש אניות המתינו בנמל. אמי ואני היינו רשומות
בספינה השניה, אבל אמי שיחדה פקיד שיתן לנו לעלות על
הראשונה, כדי שנהיה עם משפחתנו ששרדה, מפחד שמא נופרד
שוב. הספינות יצאו לדרך ואנו הרגשנו שהנה אנחנו סוף
סוף בדרך לחוף מבטחים. לפתע הותקפנו על ידי צוללת
גרמנית. שתיים מתוך שלוש האוניות טבעו ואיש לא ניצול.
שלנו הייתה הבאה בתור. הקברניט קפץ מן האניה. עלינו
כולנו על הסיפון, נתנו זה לזה ידיים ואמרנו 'שמע
ישראל, ה' אלקינו ה' אחד'. התכוננו למוות... באורח
פלאי המשכנו להפליג ללא הפרעה והגענו ליעדנו".

היא הסתכלה בתנ"ך שבידיה ובי והמשיכה. "עברו מאז
יותר מחמישים שנים... הלימוד שלנו על המסע האחרון של
אליהו ואלישע, על קריאת שמע, על מרכבת האש שהפרידה
ביניהם, העלה בי לפתע זיכרון שהיה קבור עמוק זה זמן
רב..."

מה היה בסיפור שלפנינו שעורר את הזכרון שהודחק במשך
זמן כה רב?

האם הייתה זאת הכמיהה של יתומה מן השואה אל האלמוות
של אליהו, שרגשה אותה? אולי הייתה זאת ההמשכיות
שמתגשמת באלישע, שיכול לשאת את האדרת של אביו17
ולהתחיל מהתחלה, בלי לפנות לאחור ולחפש את העבר שהוא
יודע שאיננו יכול להשיב. אבל ברור שהסיפור התנ"כי הזה
זינק קדימה אלפיים ושמונה מאות שנים אל העתיד, ואפשר
לאשה אחת לחוות את הקתרזיס של הנשמה, שנמנע ממנה במשך
מרבית שנות חייה.

אני מפנה מבטי מעם הכיתה, ואני יודעת כעת שהסיפור
המדרשי של פרידת אליהו מאלישע מציב שאלה נוספת
בפנינו: כיצד נפרד מורה מתלמיד?

חכמים העשירו אותי בראייתם, וכמורה אני העברתי את
חכמתם לתלמידה הזאת. כמה מרגשת היא העובדה שהיא,
מנקודת מבטה, הציעה לפני ממד נוסף של השיעור הזה, ממד
שמעולם לא חשבתי עליו.

                                       *

כאשר נפתח השיעור, פותחות הנשים את פרק ל"ט בספר
בראשית. ניסיונה של אשת פוטיפר לפתות את יוסף. אף על
פי שהתורה מתארת את המאורעות החיצוניים, חכמים מעלים
השערות באשר למה שהתחולל באותה שעה בלבו של יוסף
פנימה.

יוסף שמצא את עצמו לבד עם אשר פוטיפר, עומד ליפול אל
זרועות החטא המפתות, ואז הוא נעצר במקומו בעזרת דמות
יעקב אביו, מורהו, מצפונו. הוא רואה את פני אביו; הוא
שומע את קולו:18

באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר
לו יוסף עת ידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה
ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות...

אביו של יוסף מופיע לפתע בחלון, בפתח שבחומה המפרידה
בין יוסף לבין בני משפחתו, ואולי תפריד לעד בינו לבין
הייעוד של בני ישראל. הפעולה שהוא עתיד לפעול תשפיע
על מקומו בקרב שבטי י-ה. האם הוא יהיה לאחת מאבני
האפוד, חקוק לעד על מעיל הקדושה?

אשה שיושבת לשמאלי מפרשת את הטקסט המדרשי הזה:

"אחי ואני נלקחנו מבלגיה לאושוויץ. ממש לפני
שהופרדנו אמר לי אחי, 'אנו לעולם לא ניפגש שוב ולכן
אני רוצה לספר לך מדרש אחד על יוסף ויעקב. כאשר תעמדי
בפני הכרעות מוסריות קשות בחייך, תראי את פניי ותדעי
מה עלייך לעשות.' המדרש הזה הנחה אותי במהלך הרגעים
הקשים והבודדים הרבים," מסבירה התלמידה.

אני מוצאת את עצמי המומה אל מול העוצמה שהעניק המדרש
הזה לאשה הזאת. יוסף מבחינתה היה השורד, האדם שעולמו
נשאר יציב בזכות הכוח המוסרי שלו, שאותו הביא אתו
מבית אביו. מאוד מפתה לראות את המדרש הזה כדוגמא
קלאסית לסופר-אגו פרוידיאני, אבל למעשה הוא הרבה יותר
מעמיק. יעקב היה העוגן המוסרי שאי אפשר היה להרוס
אותו לא על ידי פיתוי ולא על ידי בדידות ולא על ידי
רוע.

בדומיה שעטפה את הכיתה שלנו בעקבות הזיכרון המרגש
הזה, אנו מבינות שחברתנו תפשה את כוחה של תורה. המדרש
הזה שימש לה עוגן, קשר עם אחיה שנלקח ממנה, אולי קשר
לדורות הקודמים; אבל זה היה גם הגשר שלה לעתיד, עתיד
שבאושוויץ היה רק בחזקת חלום שווא. יוסף העבד עזב אתה
את אירופה; יוסף בעל החלומות ליווה אותה אל חייה
החדשים; ויוסף האבן שבאפוד ישב איתנו היום בשיעור.

                                       *

המדרש המביא את תפילתן של המיילדות, שפרה ופועה, הוא
נקודת המוצא שלנו. המיילדות - הנשים המביאות חיים
לעולם - מוצאות את עצמן תחת הציווי של פרעה להיות
שליחות של מוות. הן נמצאות בין הפטיש לסדן. מוות
לתינוקות חסרי ישע, או מותן שלהן. הן פונות בתפילה.

היו עומדות בתפילה ואומרות להקב"ה רבונו של עולם תלה
להם עכשו ותן להם נפשותיהם...19

השקט השורר בכיתה מופר לפתע בהתפרצות של בכי. מה
אמרתי? לימדתי מדרש זה עשרות פעמים. אין ספק שהוא
נוקב מאוד, אבל מעולם לא סברתי שיש בו משהו מכאיב.
התלמידה מסבירה שיש לה תינוק עם מום מולד בלב, ותוך
כדי הדיבור שלה אנו רואים כיצד היא הופכת לחלק מן
הטקסט. בבכי תמרורים היא מסגלת לעצמה את תפילת
המיילדות, "רבונו של עולם, תן להם חיים!"

לאחר השיעור התלמידה פונה אלי בבקשת עצה שתעזור לה
לעבור את המשבר שהיא נתונה בו. אני יודעת שאין לי דבר
להוסיף. בבית המדרש שלנו היא כבר מצאה את הדבר שהייתה
זקוקה לו. החוסן הרוחני של שפרה ופועה, המתואר בידי
החכמים סייע לה למצוא כוח, לשאת את משאה ולהתקדם
הלאה.

                                       *

המבט האילם של האשה שעדיין מתאבלת על מות ילדה
הראשון רודף אותי. אנו לומדים את שמואל ב' פרק י"ב:
בת שבע יולדת בן, שמותו נגזר, מכיוון שהוא פרי העוול
של דוד. התנ"ך מתאר את בכיו של דוד ואת החרטה שלו,20
אבל הצער והכאב של בת שבע, שהייתה פעמיים קרבן
לחולשתו הטראגית של דוד, אינם מתוארים. האמנם לא
התאבלה?

שתיקת התלמידה ממלאת את החלל החסר בטקסט.

                                       *

פרק מפתח בסיפור נפילת בית דוד הוא הסיפור של אמנון
האונס את תמר. זהו אמנם "טקסט של טרור";21 הנשים
הקוראות מושפעות מאוד מן הפחד, הכאב והמצוקה של תמר.
אנו שבויות בניסיונות הנואשים והנמרצים של תמר להפסיק
את מעשיו של אמנון. בתחינתה האחרונה הנוגעת ללב היא
אומרת: "ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך"
(שמואל ב' י"ג י"ג). תמר כבר ניסתה הכל; הניסיון
האחרון שלה הוא לפנות אל אמנון ולהציע לו שהיא תינשא
לו, ושדוד המלך יסכים לכך!

חז"ל נתקלו בקושי רב בנסותם להבין את ההיגיון שבפניה
זו. אם תמר הייתה אחותו למחצה של אמנון, כפי שעולה מן
הטקסט,22 כיצד היה אפשר לאשר איחוד שכזה?

חכמים משערים שתמר היתה בת של אשה שבויה, אשת יפת
תואר, ולכן מבחינה הלכתית אין היא אחות של אמנון.23
בניסיון זה להימנע מן המסקנה המחרידה שהחטא של אמנון
כלל גם גילוי עריות בנוסף לאונס, מביאים חז"ל ראיה
מדברי תמר עצמה "דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך".

כנשי ירושלים אנו קוראות את ההיסטוריה של שושלת דוד
בבית המדרש שלנו, שנמצא קרוב לעיר דוד. אנו חולקות את
הכאב ואת ההשפלה של אחותנו מדורות עברו; אנו יכולות
להלך על האבנים שלפני שנים רבות נרטבו בדמעותיה.
החריפות בדברי חז"ל ברורה, אבל אנחנו ממשיכות לדון
בקטע הזה ומתאמצות לשמוע את קולה המתחנן של תמר מעבר
לפער הדורות.

"מובן מאליו", אומרת אחת התלמידות, "שדברי תמר הם
הניסיון האחרון שלה להינצל מפני התקפתו הנוראה של
אמנון. הפחד מפני אונס הוא פחד שנשים חיות אתו. הלא
נכון הדבר שרבות מאתנו חושבות שאם חלילה נמצא עצמנו
אי פעם במצב כזה, נישא וניתן עם האנס, שאולי ניתן את
עצמנו בדרך אחרת, כדי להסיח את האלימות שלו? הצעתה של
תמר כלל איננה קשורה למצבה ההלכתי ביחס לאמנון; היא
פשוט נאחזת בחבל ההצלה האחרון שעומד לרשותה"!24

התלמידות מחליפות מבטים ביניהן; כולנו מרגישות שקולה
של תמר נשמע בכיתתנו. אנו קוראות שוב את הפסוק
ומילותיה זועקות אלינו מעבר לדורות. חכמים חיפשו
פתרון הלכתי לבעיה הלכתית; הבעיה של תמר היא בעיה
קיומית. אין 'עומק פשוטו של מקרא' עמוק מזה.

                                       *

        "ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם"

יש בפי דברים רבים לומר על העקדה, אבל הכיתה נשלטת
בידי אחת מתלמידותי. שאלותיה נוקבות; הערותיה עשירות
בתבונה. אשה זו ובעלה, כמו הורים רבים בישראל, פסעו
בדרך הארוכה והבודדה לעקדה הפרטית שלהם - ושבו בלי
בנם. למדתי את הטקסט הזה במשך שנים רבות. אבל אין דבר
שאני יכולה לומר שמגיע לעומק ההבנה של האשה הזאת.
יצחק שלה, חייל בצבא ההגנה לישראל, נפל בלבנון - הוא
לא יצחק עוד. בעלה קורא את הפרשה הזאת בתורה מדי ראש
השנה; היום היא מלמדת אותנו את הפרשה.

                                       *

        "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו"

        "ויאמר אלקים אל אברהם ... כל אשר
           תאמר אליך שרה שמע בקלה..."

 

אנו לומדות על ניסיון נוסף שנתנסה בו אברהם, והפעם
זהו ניסיון בתוך ביתו פנימה, עימות המשפיע על המהות
הטובה של המשפחה. שרה משוכנעת שישמעאל צריך ללכת.
השפעתו השלילית על בנה יצחק ברורה ביותר. אברהם, שסוף
סוף היה לאב, כואב את המחשבה על גירוש בנו.25 ההחלטה
לשמוע בקול שרה מקבלת גיבוי מלמעלה. רק לה' יש את
הפרספקטיבה ואת האובייקטיביות הנחוצה לשם קבלת החלטה
כזאת. אבל האם זאת הדרך האפשרית היחידה?

בכיתה נוצר דיון ער. אני מותקפת בשאלות קשות
וכועסות: לא שאלות טקסטואליות, כי אם מוסריות.
השואלת היא אם לילד הסובל מפיגור. גירוש ישמעאל הוא
אבן-בוחן בעבורה. היא ובעלה מתחבטים בשאלה האם להכניס
את ילדם למוסד או להמשיך להחזיק אותו בביתם. הם
חוששים מהשפעת התנהגותו על ילדם האחר. הם לא זכו לבת
קול: הסיפור בבראשית כ"א הוא הדבר הקרוב ביותר לגילוי
שכינה שלהם.

                                       *

סיפורים אלו נוגעים ללב, אבל לימוד התורה של הנשים
לא מורכב רק מרגעים כאלו. אנו מבלות שעות רבות בלימוד
מדרש תנחומא או בקריאת תשובה של רדב"ז (ר' דוד בן
זמרא), בניסיון להבין את המשמעות הפשוטה של הטקסט.
אבל יש בסיפורים הללו כדי להדגים נקודה ברורה
וקיצונית במשהו: הסגנון הקוגנטיבי "הנשי", הסוביקטיבי
והרגשי, שבמשך שנים רבות נחשב כמחסום בפני הנשים
הלומדות תורה כראוי, הוא הוא שמאפשר ראיה כל כך חודרת
ומרגשת לדבר ה'. אנו רק מתחילות לגלות את התרומה שיש
ביכולתנו לתרום זו לזו ולכל מי שאוהב את התורה ומחפש
אחר ההשראה שלה.

כל הנשים שתיארתי כאן - ורבות מספור אחרות - מצאו את
דרכן אל בית המדרש. כאן הן הופכות לחלק מדור חדש של
תלמידות חכמים, נשים שעוסקות בדברי תורה, מתוך שהן
הופכות שוליות לחכמים.

קיימות עדיין שאלות חשובות באשר לתפקידן של הנשים
היהודיות בזירה הציבורית. יש להתחשב בשיקולים של
הלכה, צניעות ומסורת, כשבאים להגדיר מחדש את מקומן של
הנשים בקהיליית התורה היום.26 אבל דבר אחד ברור:
מקומנו המקודש הוא בבית המדרש פנימה. אין מחיצה בין
נשים לבין דברי תורה. נשים אינן יכולות לשאת חוסר-מעש
רוחני בעולם הלימוד. אנו האזנו לקריאת ההפטרות
והפרשיות בבית הכנסת האזנה פאסיבית לפני שלמדנו אותן,
אבל לא לאחר הלימוד. המהפך הראוי לציון הוא מורשתן של
כל הנשים שעוטרות לראשן כתר תורה,27 שנתון לכל מי
שחפצה בו. יש תחומים רבים ומצוות רבות שנשים יהודיות
יכולות למצוא בהם השראה וסיפוק, אבל תלמוד תורה כנגד
כולם - אין לתלמוד תורה תחליף.

ומה נאמר על אלו מאתנו שמתברכות "ששם חלקנו בין
יושבי בית המדרש" - נשים שמלמדות נשים אחרות תורה?
בידנו הופקדה המשימה של הסברת הצווים האלוקיים, הארת
המשמעות חובקת-הכל של הספרות המקודשת, ופירוש הנבואות
הנצחיות, כך שהן תוספנה ותתנה משמעות לחיינו.
האחריות כבדה מאוד; האתגר הרוחני - עצום.

ובכל זאת בעבורי, כמו לכל מי שמלמד תורה, אין דבר
שנותן סיפוק רב יותר. כיצד אוכל להסביר את ההתעלות
הרוחנית שאני חווה בכל ראש השנה כאשר אני שומעת את
שירת חנה, ואני מתבוננת סביבי בעזרת הנשים ונזכרת
בשיעור שתיארתי כאן, ידי אוחזת בידה של בתי הקטנה
היושבת לידי; או בכל יום כיפור, כאשר אנו אומרים "ה'
הוא האלוקים", ואני יודעת כמה תלמידות עמדו אתי על הר
הכרמל; וכיצד אני יושבת מדי שנה בליל הסדר, עייפה ככל
עקרת בית יהודיה, אבל מרופדת בידיעה, שהתלמידות שאותן
לימדתי את ספר שמות במהלך עשרים השנים האחרונות יקראו
את ההגדה ויסבירו אותה לבני משפחתן בדרך שאמותיהן
וסבתותיהן לא יכלו להסביר.

במאמצי מחזקת אותי הידיעה שבכל שנה שעוברת יש יותר
ויותר נשים מלומדות שמצטרפות לשורות מלמדות התורה.28
אין אני יכולה לחשוב על מקצוע נעלה יותר.

טענתי שנשים לומדות תורה תורמות תרומה מיוחדת במינה
לדרך שבה מתגלה התורה בדורנו - ל"פשטות המתחדשים בכל
יום".29 אולי הנשים, המשתמשות בבינתן היתרה תוכלנה
לגלות את רזי התורה הנסתרים שהגיעה שעת גאולתם.30
כוח החידוש הזה בא לידי ביטוי נפלא בדרשה מתוך פסיקתא
דרב כהנא:

ביום הזה באו מדבר סיני (שמות יט א).

וכי ביום הזה באו, אלא כשתהא למד דברי לא יהו בעיניך
ישנים אלא כאילו היום ניתנה תורה, ביום ההוא אין כת'
כן, אלא ביום הזה (שם). בעולם הזה נתתי לכם את התורה
והיו יחידים יגיעים בה, אבל לעולם הבא אני מלמדה לכל
ישר' והן למידין אתה ואינן שכיחים, שנ' כי זאת הברית
אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההמה נאם ה' נתתי
את תורתי בלבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה
יהיו לי לעם (ירמיה לא לב). ולא עוד שאני מרבה ביניהם
שלום, כשאמר ישעיה וכל בניך למודי ה' ורב שלום
בניך.31

כאשר התורה תילמד בפי כל ישראל - גברים ונשים גם יחד
- אז היא תהיה תורה שחודרת אל הווייתנו הפנימית ביותר
וחרותה עמוק בלבנו.

 


הערות

* המאמר נדפס ברשות
Jewish Action, the magazine of the Orthodox Union, Winter 1998.


 1. ראו: דבורה וייסמן, חינוך בנות דתיות בירושלים
בתקופת השלטון הבריטי: התמסדותן והתגבשותן של חמש
אידיאולוגיות חינוכיות, ירושלים תשנ"ד.

Shoshana Zolty, And All Your Children Shall be
Learned: Women and the Study of Torah in Jewish Law
and History, NJ 1993

 2. ר' ישראל מאיר הכהן (כגן), ליקוטי הלכות,
פיאטרוקוב 1918, סוטה כ ע"ב: "המלמד את בתו... נראה
דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו שקבלת האבות היתה חזקה
מאד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו בו אבותיו,
וכמאמר הכתוב 'שאל אביך ויגדך'. בזה היינו יכולים
לומר שלא תלמד הבת תורה ותסמוך בהנהגה על אבותיה
הישרים. כעת בעוונותינו הרבים קבלת האבות נתרופפה מאד
מאד וגם מצוי שאינה במקום אבות כלל. בפרט אותן
שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים בוודאי מצוה רבה
ללמד אותן חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל. כגון
מסכת אבות וספר מנורת המאור, כדי שתואמת אצלן עניין
אמונתנו הקדושה. אם לא כן עלול שיסורו לגמרי מדרך ה'
ויעברו על כל יסודי הדת חס וחלילה..."

Moshe Meiselman, "Torah Knowledge for Women," .3
Jewish Woman in Jewish Law, New York 1978, pp
Naomi Cohen, ",Women and the Study of ;34-43
;Talmud," Tradition 24(1), Fall 1988, pp. 28-37
",Symposium on Women and Jewish Education"
,.Tradition 28(3), Spring 1994; see Seeman, ibid
particularly notes 21 and 26; Susan Handelman
Women and the Study of Torah in the Thought of the"
Lubavitcher Rebbe: A Halakhic Analysis" (1998
manuscript). אליקים ג' אלינסון, בין האשה ליוצרה:
האשה והמצוות, ספר ראשון (ירושלים תשמ"ז), פרק יג:
תלמוד תורה, עמ' 163-143. עיינו עוד: הרב אהרן
ליכטנשטיין, "בעיות היסוד בחינוכה של האשה", בתוך: בן
ציון רוזנפלד (עורך), האשה וחינוכה, ישראל תש"מ, עמ'
165-157; דוד גולינקין, "תשע גישות למעמד האשה בהלכה
במאה העשרים," (כתב-יד); הרב מנחם מנדל שניאורסון,
ליקוטי שיחות, כפר חב"ד תש"ן.

 4. אוריאל סימון, "סיפור הולדת שמואל - המבנה,
הסוג והמשמעות," בתוך: עיוני מקרא ופרשנות, ב', עורך
אוריאל סימון, רמת-גן 1986; אברהם וולפיש, "חנה:
תפילת תערומת וענווה," מגדים כ, תמוז תשנ"ג.

 5. שמות רבה י"ט א: ד"א לב יודע מרת נפש היא
לעצמה. כיון שנפקדה לא פקדה האלהים אלא לעצמה שנא'
ובשמחתו לא יתערב זר וכתבי עלץ לבי בה' כי שמחתי
בישועתך, אני לעצמי שמחתי אבל אחר לא ישמח עמי.

 6. הביטוי הרבני לדבר הוא "מי שאין לו בנים חשוב
כמת", המופיע בנדרים סד ע"ב: אריב"ל: כל אדם שאין לו
בנים חשוב כמת, שנאמר (בראשית ל) "הבה לי בנים ואם
אין מתה אנכי". הדוגמא שהגמרא מצטטת בנוגע לעקרות
שכמוה כמוות היא, כמובן, מרחל, שאומרת את המלים
במפורש.

 7. בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא
יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי
חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא
יכשלו חברי בדבר הלכה, ואשמח בהם.

התרגום של הקטע הזה מבוסס על רש"י, שקושר את הביטוי
'ישמחו בי חברי' עם המלים 'ולא אכשל בדבר הלכה', ועל
ידי כך הוא מפרש את המלים: "כך שחברי ישמחו בי, כלומר
ילעגו לדבר טעות שלי, ויבואו לידי חטא". אני נוטה
לפרש, ששני המשפטים הללו הם בקשה שהתורה שהמורה מלמד
ולומד תביא רק שמחה למדברים ולשומעים גם יחד.

 8. עיין הוריות ג: ז-ח, רמב"ם פירוש המשניות שם,
מנחת חינוך מצוה רצו, ירושלמי תרומות ח:ד, רמב"ם הל'
יסודי התורה ה:ה; שו"ע יו"ד קנז:א; תפארת משה שם;
חזון איש יו"ד סט, סנ' לקוטים סי' כ"ו; הרב א"י
אונטרמן, שבט מיהודה, שער א' פרק ח; א"מ פייבלזון,
ספר פיקוח נפש, סי' ה' אות ק"ע; ישראל שחור, "סדר
עדיפויות בטרפיאה", תחומין 7, עמ' 397-402.

 9. ר' משה איסרליש מקראקא, שו"ת הרמ"א, ירושלים
תשל"א, סי' לז.

 10. אברהם בן יצחק מנרבונה, ספרן של ראשונים,
ירושלים תרצ"ה, סי' מא.

 11. ר' יעקב בן יהודה וייל, שאלות ותשובות והלכות
שחיטה ובדיקה וחידושי דינין, ירושלים תשמ"ח, סי' קכג.

 12. יאיר חיים בכרך, שו"ת חות יאיר, רמת גן תשנ"ז,
סי' קע.

 13. יוסף חיים מבגדד, ספר רב פעלים שאלות ותשובות
בענין הלכה, ירושלים תש"ם, או"ח ח"ג, סי' לו.

 14. יצחק יעקב וייס, לקוטי תשובות מנחת יצחק,
תשנ"ו, סי' קד.

 15. ראו למשל: רמב"ם מו"נ ח"ג פ"מ; שד"ל במד' לה
יב; רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש ז' ג', ח' י"ג; מכות
יא ע"ב, תוספות ד"ה מיד גלות מכפרת; ר' דוד צבי הופמן
בפירושו לדברים פרק יט, עמ' שסט; ספר החינוך, מצוה
תי.

 16. ירושלמי ברכות ה א: אף אליהו לא נפטר מאלישע
אלא מתוך דבר של תורה: ויהי המה הולכים הלוך ודבר במה
היו עוסקין? ר' אחווא בר' זעירא אמר בקרית שמע היו
עוסקין היך מה דאמר (אמר) ודברת בם. ר' יודה בן פזי
אמר בבריאת עולם היו עוסקין היך מה דאמר בדבר ה' שמים
נעשו. ר' יודן בריה דר' אייבו אמר בנחמות ירושלים היו
עוסקין כמה דאמר דברו על לב ירושלם. ורבנן אמרין
במרכבה היו עוסקין היך מה דאת אמר והנה רכב אש וסוסי
אש וגו'.

 17. אלישע קורא לאליהו 'אבי' במלכים ב' ב י"ב.

 18. סוטה לו ע"ב.

 19. שמות רבה, א טו.

 20. אמנם מרבית הפרשנים מסבירים את צערו של דוד
כהבעה אמיתית של כאב, חרטה, צער ואפילו תפילה, ואולם
קולו של האברבנאל הוא היחיד שאינו מסכים לדעה זו:
"ואני אחשוב שעשה דוד זה להעלים הענין מהאשה ומאנשיו
ולכן לא ביאר להם שהיה זה בענשו ואחרי מות הילד בא אל
בית ה' והשתחוה שמה להיותו מקבל עליו את הדין"
(אברבנאל שמ"ב י"ב כ', עמ' שמט).

 21. שם ספרה הידוע של פיליס טרייבל, העוסק במחקרי
תנ"ך: :Phyllis Trible, Texts of Terror
,Literary-Feminist Readings of Biblical Narratives
Philadelphia 1984, תמר היא אחת הנשים שהספר דן בהן.

 22. סנהדרין כא ע"ב: אמר רב יהודה אמר רב: תמר בת
יפת תואר היתה, שנאמר (שמואל ב' י"ג) ואתה דבר נא
(על) [מסורת הש"ס: אל] המלך כי לא ימנעני ממך. ואי
סלקא דעתך בת נישואין הואי אחתיה מי הוה שריא ליה?
אלא שמע מינה בת יפת תואר היתה.

וכן דעת הרמב"ם, הל' מלכים ח ח: נתעברה מביאה
ראשונה, הרי הוולד גר, ואינו בנו לדבר מן הדברים מפני
שהוא מן העכו"ם, אלא בית דין מטבילין אותו על דעתם,
ותמר מביאה ראשונה של יפת תואר היתה, אבל אבשלום נולד
מאחר הנישואין, נמצאת תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת
להנשא לאמנון, וכן הוא אומר דבר נא אל המלך כי לא
ימנעני ממך.

 23. תוספות שם: על כן נראה למימר דתמר לא היתה בת
דוד שאמה כבר היתה מעוברת כשבאת למלחמה והא דכתיב
(שמואל ב יג) כי כן תלבשנה בנות המלכים מעילים מתוך
שגדלה בחיקו של דוד קרי לה בת מלך.

 24. למעשה האברבנאל מחזיק בדעה זו: "מה שאמרה תמר
דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך לא אמרה כי אם להנצל
מידו ומהצד שאבאר ותנחומין של הבל היו ורצתה לדחותו
בקש. אף כי בדבריה העירה על אמיתת הדבר באמרה כי לא
יעשה כן בישראל אל תעשה הנבלה הזאת ר"ל היותה
ערותו..." (אברבנאל שמ"ב יג א, עמ' שנא).

 25. שני הפירושים הקלאסיים מובאים ברש"י: "על
אודות בנו. על ששמע שיצא לתרבות רעה. ופשוטו, על
שאומרת לו לשלחו". אבל הפירוש הנוקב ביותר הוא זה של
יעקב צבי מקלנבורג, בפירושו הכתב והקבלה לבראשית כא
יא: "...כי חשב אברהם כי לסבה זו בעצמה היה יותר טוב
להניחו בביתו שיוכל להוכיחו ולהוליכו בדרך טוב אולי
ישוב". ייאושו היה כה גדול כי מי כאברהם שיכול לייעץ
לבן שסטה מדרכו, אלא שכאב הוא לא יכול לעשות זאת.

 26. ראו: יואל וולוולסקי, נשים, הלכה יהודית
ומודרניות, הבוקן 1997; דוד אויערבאך, ספר הליכות
ביתה, ירושלים תשמ"ג, סי' כח, "תלמוד תורה", עמ' שפח
ואילך.

 27. בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה
וכתר מלכות, כתר כהונה זכה בו אהרן שנאמר והיתה לו
ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, כתר מלכות זכה בו דוד
שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, כתר תורה הרי
מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר תורה צוה לנו משה
מורשה קהלת יעקב, כל מי שירצה יבא ויטול, שמא תאמר
שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים
ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו, הא למדת
שכתר תורה גדול משניהם (רמב"ם הל' תלמוד תורה ג א).

דיון מאיר עיניים בעמדת הרמב"ם לגבי נשים ותלמוד
תורה הוא הרצאתו של מרווין פוקס "לימוד תורה לנשים,
אסור, מותר, מצווה", שהוקלטה על ידי מעיין, בוסטון
1996.

 28. מורה דגולה לתורה בימינו אנו, ששימשה השראה
לאלפי נשים שעסקו בלימוד תורה הייתה נחמה לייבוביץ
ז"ל. בראש ובראשונה נחמה לימדה אותנו כיצד ללמוד
וכיצד ללמד. היא, אולי יותר מכל דמות אחרת במאה
העשרים, עוררה את תחיית לימוד התנ"ך והפרשנים
הקלאסיים.

כמורה שלא ידעה ליאות היא עברה בארץ ישראל לארכה
ולרחבה ולימדה את כל מי שצמא לדברי תורה: דתיים
וחילוניים, אשכנזים וספרדים, צעירים וזקנים, חיילים,
רבנים, קיבוצניקים ומושבניקים, עולים חדשים בעיירות
פיתוח, מרצים באוניברסיטה ואנשי עמל - קהל עדת בני
ישראל ממש. כל שיעור של נחמה היה חוויה מרגשת. כמעט
שלא היה שיעור בלי סיפור - נתח מן החיים - שנפח
משמעות חדשה במקורות העתיקים. בפירוש המלים הנצחיות
של התורה ראתה נחמה את ניסיון החיים של כל מי שישב
בכיתה כבעל משמעות לטקסט, באותה מידה שהטקסט היה
רלוונטי לחייהם.

חידושי התורה שלה והמתודולוגיה המיוחדת שלה נשמרו
בספריה שהופיעו בעשרות מהדורות ובשפות רבות. ואולם
מעל ומעבר ללמדנותה וליצירתיות שבה נחמה היתה דוגמא
מובהקת לתורה ויראת שמים. אף על פי שהיתה ביקורתית
בחיפושיה אחר פשוטו של מקרא, היא הייתה אשה ענווה
באמת ורוחנית מאוד. היא הייתה ולעולם תהיה דוגמא לכל
הנשים ששואפות להיות תלמידות חכמים.

 29. זוהי הפסקה שהרשב"ם משתמש בה בבראשית לז א
כשהוא מצטט את רש"י, סבו, על הפירוש שהיה רוצה לחבר
אילו היה לו הפנאי.

 30. ראו את פירושו של מאיר ליבוש מלבים, נחל אשכול,
איכה ג כג ודיון עכשווי בנושא אצל תמר רוס ויהודה
גלמן, "השלכות הפמיניזם על תיאולוגיה יהודית
אורתודוקסית", בתוך ספר זכרון לאריאל רוזן-צבי, תל
אביב 1998.

 31. פסיקתא דרב כהנא יב כא.

 


 .Copyright 2000 All rights reserved

 




טרם התקבלו תגובות

 
   
         
   
   
         
   
מתן, משרד ראשי, רח' רשב"ג 30, ירושלים 9108001 טל': 02-5944555 פקס: 02-5944564 דוא''ל: info@matan.org.il
   
   
כל הזכויות ליצירה שמורות למתן ©

כיפה, יהדות, שאל את הרב, פרשת שבוע