חזרה לדף הבית מתן
         
 

 

 

 

 

 




כתובת דואר אלקטוני

סיסמא

התחבר


לחץ כאן להרשמה


מסע הנערה אל עצמה
ברוך כהנא



מסע הנערה אל עצמה / ברוך כהנא

 

הדיון במושג 'בת-מצווה' עשוי לפנות לשלושה מחוזות עיון: ראשית - הגיל עצמו, תחילת ההתבגרות. שנית - הבת, האשה הצעירה לעתיד. שלישית - המצווה, העולם ההלכתי והרוחני שאנו מעמידים לפני המתבגרת הצעירה ומשתדלים לחנך אותה לאורו. לפני שאדון בתמונה השלמה, ברצוני להתעכב מעט על כל אחד מן המרכיבים הללו

.א.מאז שנות החמשים לימד אריקסון, מחשובי ההוגים הפסיכואנליטיים, לראות בגיל זה את תקופת 'רכישת הזהות'. ניתן לומר כי זהותנו היא תשובתנו הפנימית, העמוקה, לשאלה 'מי אתה'? יכול אדם להשיב לשאלה זו, כשהוא משתמש בהגדרות חברתיות שונות: גילו, מקצועו, מצבו המשפחתי, היותו בן לתרבות מסוימת והמין שאליו הוא שייך. דומה שכולנו נסכים כי הגדרה כזו תהיה חלקית וחיצונית, שהרי היותי בעל מקצוע מסוים אינה ממצה כלל את מהותי. אני מתאפיין יותר על-ידי דרכי המסוימת במילוי תפקידי המקצועי, על-ידי הסגנון הייחודי והחד-פעמי שלי. כך הדבר גם לגבי כל יתר מרכיבי הזהות שציינתי (ועוד אינספור אחרים). מי שמכיר אדם, יכול לזהות את חותם אישיותו הייחודית בכל מה שהוא עושה, בצורה שאינה ניתנת לשחזור, שבה הוא ממלא כל תפקיד חברתי - זוגיות, הורות וכו'.כיצד, אם כן, נתאר את זהותו של אדם, את ייחודו הפנימי העמוק? אולי הנכון ביותר יהיה לתאר את זהותו של האדם כמעין יצירת אמנות מופלאה, שיוצר האדם מחומרים חברתיים שונים. אלא שיצירה זו הנה הוא עצמו. כשם שאמן לוקח חומרים מוכנים ומכניס בהם משהו מנשמתו, כך לוקח כל אחד מאתנו את 'מרכיבי זהותו' מן הסביבה התרבותית שבה הוא חי, ויוצק בהם תוכן פנימי ומקורי משל עצמו.כל מי שמכיר ילדים יודע עד כמה טבועים הם - כמעט מלידתם - בחותם אישי מובהק. אם כן, מהו ייחודו של גיל ההתבגרות? האם לפניו היינו חסרי זהות? ועוד שאלה: הרי תהליך עיצוב הזהות אינו נפסק לעולם; כל שינוי במצב המשפחתי או המקצועי וכל דבר עמוק שאנו לומדים מעצבים מחדש את זהותנו. אם יש בנו חותם ייחודי מראש, ואם זהותנו מתפתחת עד מאה ועשרים, מה קורה בגיל ההתבגרות, שאינו קורה לפניו או אחריו?התשובה באה דווקא מתוך תפיסת הזהות כיצירה, כפי שתיארתי קודם. אין ספק כי כבר מלידתו מהווה הילד יצירה עצמאית ומיוחדת. ברור שהתהליך היצירתי של העיצוב העצמי אינו פוסק לעולם. אולם בשלב מסוים של החיים מתחילה להיבחן השאלה: מיהו היוצר? הנער חש כי הוא בשל ליטול לידיו את הפיקוד על התהליך היצירתי כולו, כלומר על חייו. ההורים חוששים. הם הרי השקיעו את נשמתם בילד, עיצבו אותו באהבה לאור מיטב ערכיהם ותפיסת עולמם. איך יפקידו עכשיו את השקעתם האדירה בידיו של צעיר שאינו מנוסה? כל המריבות הקטנות והמתישות ("מתי אתה חוזר הביתה?") אינם אלא צדו החיצוני, הטכני, של המאבק האמיתי לחירות ולזהות.זהו תהליך הכרחי, אם כי לא תמיד הוא מתרחש באותה עוצמה. כך למשל, באופן פרדוכסלי, אהבה עזה משני הצדדים עלולה להחריף את ההתנגשות (בפרט אם אין היא מלווה בכבוד לייחודיותו של נער, ובאמון אמיתי). נער איכותי, החש כי גנוזים בו כוחות יצירתיים גדולים, עלול להיות מורד עיקש במיוחד. לעומת זאת, נער החרד לאבד את אהבת הוריו עלול שלא למרוד כלל (ולשלם על כך מחיר יקר בהמשך חייו). אריקסון מצביע על סכנה של 'פיזור זהות', האורבת למי שאינו עובר את התהליך הזה. זהו מצבו של הנער החש כי אינו יודע מי הוא, ומכל מקום אינו בעל השפעה על מהלך חייו. במקרה כזה אין הוא שולח יד כדי לתפוס את גורלו ולעצבו כרצונו, אלא מניח לעצמו להיסחף לאטו בזרם החיים. את תחושת עצמיותו הוא שומר לאותם רגעים שלאחר הלימודים (או העבודה), כשהוא יושב עם חבריו ומעביר את זמנו בלא כלום. רק אז הוא חש תחושת חירות מסוימת, אולם אין הוא יודע מה לעשות בה.הפסיכולוגיה של זמננו הפוסט-מודרני, צירפה למושג הזהות את מושג הנרטיב, המתאר את הסיפור האישי של כל אדם ואדם. לכל אדם יש סיפור חיים אופייני, ובו מתבטאות סגולותיו הייחודיות, יחסיו עם סביבתו וכו'. גם את ההבדל בין האדם ה'תקין' מבחינה נפשית לבין ה'פתולוגי' ניתן לתאר על-ידי השוואת סיפורי החיים שלהם. פרופ' חיים עומר מתאר את איכויותיו של סיפור חיים 'טוב', המאפשר לאדם לבנות את חייו ולחוש שהם שלו. זהו הסיפור שלגביו חש אדם כי אכן "אני הוא גיבור הסיפור הזה" וכי "סיפורי הוא סיפור בעל עתיד." לאור מושגים אלו ניתן לחזור ולהעמיק את תפיסת ההתבגרות כגיל 'רכישת הזהות': בגיל זה חש הנער, כי הוא בשל להיות המחבר והגיבור של סיפורו הוא. שוב אין הוא מוכן להגדיר את עצמו כחלק ממשפחתו ותו לא, כדמות משנה בסיפורם של הוריו. להפך, הוא עומד להיות גיבור מרכזי של סיפור משלו, סיפור חדש.ארשה לעצמי להזכיר מושג נוסף, והוא 'בקשת האני העצמי' במשנת הרב קוק: רוח אפנו משיח ה', זהו גבורתו הדר גודלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפנו הוא... את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא. זוהי, כידוע, תפיסה יסודית ביותר בעולמו של הרב. בכל אחד גנוז אור מיוחד, א-להי, שיש בו גוני גוונים שאין באדם אחר, ועליו בלבד האחריות להוציא את כל גווניו מן הכוח אל הפועל. בכך הוא נוטל חלק בגאולת עצמו ובגאולת העם והעולם כולו.נחבר את הדברים. אותו אור א-להי על כל גווניו נמצא באדם מלידתו, אולם רק מרגע מסוים מתחיל האדם לחוש את אחריותו האישית להוציא נשמה עליונה זו אל הפועל. לעתים בניגוד גמור לכל דרישות סביבתו. זהו הרגע, בו הוא חש צורך להיות ה'גיבור' של סיפור חייו, ולעצב את זהותו בעצמו על-פי אותו 'אני עצמי' שהוא מבקש. זהו גיל ההתבגרות, וזהו אולי מקור עוצמתו הפנימית האדירה של המאבק העיקש המתרחש בגיל הזה. 

ב.כפי שכתבתי קודם, אין אנו עוסקים בגיל ההתבגרות באופן כללי ומופשט. אנו עוסקים בהתבגרותה של נערה. האם יש תהליך התבגרותי מיוחד, המאפיין דווקא נערות?תיארתי את ההתבגרות כתהליך שבו מתחיל האדם לעצב את זהותו, לקחת יסודות חברתיים שונים ולהטביע עליהם את חותמו האישי המיוחד, הנובע מעומק נשמתו. מינו של האדם הוא אחד המכריעים שבאותם יסודות. הווייתו של אדם כגבר או כאשה צובעת את חייו בצבעים עזים, מעמיסה עליו מטלות העלולות לעמוד בסתירה לתחושתו הפנימית ("תתחיל להתנהג כגבר!" "תהיי קצת יותר נשית!"), כופה עליו דרכי התנהגות, מצרפת אותו לטקסים ייחודיים של בני מינו.המתבגרת חשה בעוצמה כיצד פורצים הגנים הנשיים שלה ממסתרי גופה ומעצבים אותו מחדש. היא יודעת כי גוף חדש זה מותאם לתפקידים מסוימים שילוו אותה כל ימי חייה - לזוגיות ולאימהות. ידיעה זו ממלאת אותה התלהבות אדירה, אך גם חרדה עמוקה. מקום גילה ורעדה.במקרים קיצוניים - כמו אנורקסיה - עלולה החרדה להביא אותה לניסיון נואש להחזיר לעצמה את גוף הילדה הקטנה שהיה לה פעם, הגוף נטול סימני המין, אולם בדרך כלל אותה חרדה מהולה בהתלהבות, והיא מתבטאת באופן מתון בהרבה. הנערות נוטות להעסיק את עצמן במראה החיצוני, ליפול לדיכאון בעקבות פצעי הבגרות, לשקוע בהרהורים נוגים על סיכוייהן למצוא חתן. הן משוות את עצמן זו לזו ללא הרף, מתלחשות ומצטחקקות, כאילו הן שותפות לסוד שאין להביעו במילים - ובמובן מסוים הן צודקות! הנערים, באותו זמן ממש, משתכרים קלות מן העוצמה הגופנית שגופם הולך ורוכש. גם הם מתגודדים, אולם אינם מתלחשים. הם רועשים, מצווחים, תופפים על חזותיהם כלהק שימפנזים. ביסודן כל אלו תופעות של תדהמה מתמשכת שחשים כולם - נערים ונערות - לנוכח אותה השתנות גופנית פראית הדוחקת בהם שלא ברצונם. הם דומים למי שיושב ברכבת הרים מפחידה ומרתקת, שבסופה הוא עתיד להיזרק למים קרים ולפתוח בשחייה עצמאית. מה הפלא שהם מצווחים?אולם כאן רצוני לעסוק במים, שאליהם תיזרק לבסוף המתבגרת.אין חולק על כך שנשיות אינה רק תכונה גופנית, אלא היא כוללת גם מרכיב חברתי המצוין בביטוי 'מעמד האשה'. המהפכה ב'מעמד האשה' היא אולי העמוקה במהפכות שידעה המאה העשרים. במהלך מאה זו זכו נשים בזכות לבחור ולהיבחר, וחדרו לכל מקצוע שנחשב 'גברי'. היום כל אלו מובנים מאליהם, עד שאנו מתקשים לדמיין מצב אחר. היום אנו עוסקים בהשלמת אותה מהפכה: שוויון בשכר ובייצוג.אולם כל אלו אינם אלא צדה החיצוני של המהפכה הפמיניסטית. בשורש הדבר הרי זה מאבק על זהות. נמאס להן, לנשים, להיות אובייקט סביל בהיסטוריה המנוהלת על-ידי גברים. בדיוק כמו הגבר, שואפת האשה להיות המחברת והגיבורה של סיפור חייה.לדברים אלו יש משמעות מיוחדת עבור המתבגרות, ולפחות לחלקן של המתבגרות האיכותיות, האמיצות, והערות יותר מבחינה רוחנית. (אני מדגיש: לחלק מהנערות האלה. בשום אופן אינני רוצה לחרוץ משפט על הנערות החיות בשלום עם התפקיד המסורתי.) הן בקיאות היטב במתרחש בעולם הרחב, דוחות את התפקיד המסורתי שנועד לאשה בעולם החברתי. הן ששות אלי קרב ממש כמו הבנים, מציבות לעצמן מטרות שנחשבו פעם ל'גבריות' מובהקות. הן דורשות לחדור לתפקידים קרביים בצבא. מובן ששאיפות כאלה נתקלות בכל הקונפליקטים הקשורים לביטחון עצמי וכדומה, אולם בכך ודאי שאין הן שונות מן הגברים.

ג.בכל אלו תופסת הנערה הדתית עמדה מיוחדת במינה. אצטט פה שתי נשים דתיות מצליחות, החוזרות ונזכרות בתקופת התבגרותן: הייתי הראשונה במשפחה שהגיעה למצוות. ערכו לי מסיבה יפה וקנו לי שמלות יפות. קיבלתי הרבה מתנות והייתי מרוצה בחלקי... אבל כשאחי הגיעו למצוות, הם עלו לתורה, קראו את ההפטרה, והחגיגה שלהם התקשרה באופן עמוק ומהותי לתורה, והחגיגה שלי לא. ידעתי שהגעתי למצוות. שיש עלי אחריות חדשה, שאני צריכה לקיים את כל שלמדתי והפנמתי, אבל הרגשתי רחוקה מהתורה. היא לא היתה העולם שלי. היא לא חיבקה אותי כמו את הבנים.עדיין זכורה לי תחושת העלבון החריף שהרגשתי בתור ילדה קטנה כאשר נתקלתי לראשונה במוסכמות הכוללניות של חז"ל לגבי טבע האשה - כגון שנשים דעתן קלה, או שהן משוללות אופי עצמי... כיצד יכלו חז"ל שלי, הנערצים עלי כל כך, לדבר עלי במושגי גנאי כאלו? היהדות כפי שהגיעה לידינו כסיכומה של מסורת פסיקה ארוכה, מקצה לנשים מקום שולי להפליא. הוגה דתי כמו דניאל שליט מסכם שורה של דברים אוהדים ויפים שאמרו חז"ל על נשים באומרו: דברי החיבה וההערכה האלה כשלעצמם עדיין אינם יכולים לתת לאשה משענת לזהותה, שכן עדיין מדובר בחברה שבה האיש הוא הנוכח והפועל. ויתר על כן, הוא ה'אדם', ואילו האשה נראית כאדם מסוג משני. היכן, אם כן, תמצא האשה המתפתחת משענת לזהותה? היה מקום לשאלה זו, אילו היה החינוך הדתי מקור יחידי שממנו יונקת הנערה. אלא שהמצב אינו כזה, ואינו יכול להיות כזה. הנערות הצעירות קוראות ספרים מגוונים, מעיינות בעיתונות כללית, נפגשות עם חלקים שונים מן הציבור (או שחברותיהן נפגשות עמם), מציצות בטלביזיה. כל המשוחח עמן נוכח עד כמה הפנימו את זכותן לעמדה משלהן. הן מתרגזות בחופשיות על אותם 'ביטויי גנאי' (כמו אלו הזכורים לתמר רוס), כשהן קוראות אותם בחז"ל או במפרשי המקרא. לא כולן, כמובן. אחדות פשוט מתעלמות מביטויים כאלו. אחרות נכנסות לקונפליקט אמיתי: הן עומדות ביראה ובענווה מול עולם הרוח היהודי הכביר, ועם זאת אינן רוצות ואינן יכולות לקבל את מקומן השולי בתוכו. כל ישותן מתקוממת.והרי בכך דומה כי הקושיה רק הולכת ומחריפה. אם העולם היהודי, או לפחות התפיסה הדתית הרווחת, אינו מסוגל להעניק לנערה יסודות נפשיים לזהות יציבה ותומכת, הרי שהיא נאלצת לחפש אותם מחוצה לו. ברור כי מסקנה זו קשה מאוד מבחינתו של החינוך הדתי. האם ניתן בכל זאת לחפש מקורות יהודיים, שבעזרתם תוכלנה המתבגרות לטוות לעצמן את סיפור חייהן?

ד.אולי נוכל למצוא את מבוקשנו בתורת הנסתר.חכמת הסוד, כדרכה, פיתחה את מושגי ה'זכר' וה'נקבה' באופן מקיף ומעמיק, וראתה בהם יסודות מטאפיזיים, אשר שלל צירופיהם עשוי לבאר טווח רחב ביותר של תופעות במציאות. כותב הרמח"ל:זכר ונקבה - בם השורש לכל בריות העולם ובהם עיקר ההנהגה, וכן תיקוניהם הם בערך מה שראוי להנהגת העולם.
הזכר, על-פי חכמה זו, הינו היסוד הפעיל, הרוחני, היוצר, המתקן. הנקבה היא היסוד הסביל, הגופני, המצפה לתיקונו. לפי דברי הרמח"ל, הנקבה היא 'סוד מלכות', שהוא היסוד הסביל, המוכן לקבל את תיקונו מן הזכר הפעיל.
אולם כאן אנו נפגשים באחד מן המהפכים המופלאים שבחשיבה הקבלית. הזכר, דווקא מכוח היותו פעיל ויוצר, עלול יותר גם להשחית ולקלקל. דווקא הנקבה, הסבילה לכאורה, היא גם היסוד הנותר בטהרתו בכל סבכי החיים ומעקשיהם, בציפייה לגאולתו העתידית. באופן הברור ביותר מופיע מהפך זה בתורת הנפש החסידית, בה הפכה 'מידת המלכות' הנקבית לנקודה הפנימית הנשארת תמיד נאמנה בגעגועיה לאלקות, ובה מקור כל תקווה להתחדשות רוחנית. כך, למשל, מתאר ר' אייזיק מקאמרנא שורה של צדיקים, מירמיהו ועד לרבי לוי יצחק מברדיטשב, שראו את השכינה בדמות אשה. הוא מבאר את משמעותו הנפשית של החיזיון הזה:
וזהו שבכל ישראל יש להם נקודת יהודי טהור שאינה נפגמת, ועל זה מוסרין נפשייהו על קידוש שמו הגדול בכל לב...
והוא ממשיך ומתאר את מעללי היצר הרע, שכל מגמתו להיות - מחשיך הלב, הצר הצורר, נגד יסוד החיים שביסוד נוקבא...הרי שאותה נקודה טהורה היא היסוד הנקבי שבנפש.מתוך תפיסה זו יכול הרב קוק לבאר את ברכת 'שלא עשני אשה', כברכה שבה מודה הגבר על כוחו היוצר:כמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה, של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומרחיב.ובהמשך, כשהוא מתייחס לברכתה של האשה, 'שעשני כרצונו', הוא מצביע על הקוץ שבאליתו היצירתית של הגבר, אשריוכל לפעמים לסור על-ידי זה מהמגמה האלקית העליונה... מה שאין כן התכונה הנפעלת של האשה... (אשר הינה) יש המכוון לרצונו הפשוט והישר, ועל כן מברכת היא האשה כהודאה על חלקה הטוב 'שעשני כרצונו'. על גבי דברים אלו מתייחס גם בנו, הרצ"י קוק, לברכת 'שעשני כרצונו', במאמר שהתפרסם באסופת המאמרים 'האשה וחינוכה', שיצאה לפני כדור אחד. לכאורה אפליית האשה, אך לא. המילה "כרצונו" - כרצון הקב"ה, היא מילה גדולה, יש בה תוכן עמוק - זו יותר קרבת א-להים. הגבר נברא מן האדמה, העפר, ורק אחר כך נופחה בו נשמה אלקית. פרוש בחומר העפרורי העכור נופחה נשמת חיים אלקית. אך החומר ממנו נוצרה האשה אינו עפר גס, אלא היא נלקחה מהגוף של הגבר שכבר הכיל את נשמת החיים האלקית... (לכן) עונה האשה בתקיפות מתוך הכרת ערכה "שעשני כרצונו" - כפי שרצה האלקים לעשותני - יצירה מיוחדת...ראשיתו של הגבר בעפר הגס, ועל כן חייב הוא ליצור את עצמו. לעומתו האשה היא יצירה א-להית הטבועה במהותה בחותם השכינה, וממילא היא זקוקה פחות לעמל המצוות. היא כבר יצירה שלימה "אריסטוקרטיה רוחנית", כדבריו שם, שאינה צריכה תיקון כל כך מאומץ.אולם הניסיון החינוכי מראה, כי דברים אלו אינם מדברים אל ליבן של רבות מן הנערות, שכל רצונן הוא דווקא ליצור את עצמן בעצמן, להיות הגיבורות של סיפור חייהן. ההסבר העמוק והיפה ביותר מדוע הן פטורות מיצירה עצמית כזו, פשוט אינו 'קונה' אותן.בפועל הולכות הנשים וכובשות לעצמן תחום אחר תחום בחיים הדתיים. הנערות (ושוב, דווקא רבות מבין היותר מפותחות מבחינה רוחנית) אינן מפגרות אחריהן. הן לומדות גמרא, חולמות על קריירה כטוענות רבניות, מחוות דעות על נושאים עמוקים במחשבת ישראל, ולא פעם משמיעות דעות יצירתיות עמוקות ונבונות להפליא. תהליך זה - ככל תהליך התבגרותי - אינו ניתן לעצירה (אלא במחיר כבד מבחינה נפשית). לעומת זאת, ניתן להשפיע עליו על-ידי דיאלוג כן.האם יכול דיאלוג כזה להתבסס על מקורותיה העמוקים של היהדות?

ה.אריקסון כותב: הסכנות המיוחדות לעידן הגרעיני הביאו, כאמור, את מנהיגות הגבר לסף מיצוי. הזהות הגברית השלטת מבוססת על חיבה לדברים הפועלים היטב. על דברים אותם יודע האדם ליצר, אם לצורך בניה או הרס... אילו אזרו הנשים אומץ לייצג בדרך ציבורית את אשר יצגו מאז ומתמיד כפרטים (ריאליזם בניהול הבית, אחריות בגידול ילדים, תושייה בשמירת השלום ומסירות לריפוי) היתה אולי מתוספת לפוליטיקה עוצמה מוסרית מרסנת...דברים כדרבנות. אריקסון, שהוא כמובן גבר, חש כי תרבות ההווה, הבנויה על עקרונות גבריים, הגיעה לסוף דרכה. הוא מבקש מן הנשים להפעיל את השפעתן. אין כאן הסכמה לחדירת נשים לתחומו של הגבר. להפך. יש כאן בקשה המופנית אליהן לשנות תחום זה.דומה כי רעיונות תורניים עמוקים, כמו דבריו של הרצ"י קוק שהובאו לעיל, יכולים להוסיף לבקשה כזאת תבלין של עומק בלתי מצוי. כל כך אנו חסרים בעולמנו המיוסר את התגלות אותה 'שכינה', אותה 'נשיות עולמית' עליה מדבר צייטלין, ומתאר אותה כמקור "היופי, העדן, הרוך, האהבה, החמלה, הצניעות, געגועי הנצח, המית הנפש, עריגה בלתי פוסקת". אולי דווקא חדירתן של נשים לתחומי התרבות השונים תתברר כראשיתו של שינוי תרבותי חיוני ועמוק, שיעשיר את הווייתנו בתרומה הייחודית שרק נשים יכולות לתרום לה.ואולם תרומה כזו, ממש ככל יצירה אחרת, אינה יכולה לנבוע מתוך הליכה בתלם, ולו גם תלם שנחרש על-ידי הסמכות הנערצת ביותר. דרכה של יצירה להיות חופשית, לנבוע ממעמקי נפשו של היצר ולא מקבלה פאסיבית של דברי אחרים. לכל יוצר אמיתי יש קול משל עצמו. לעתים עיקר תפקידו של מחנכו הוא להאזין לאותו קול. ומוסיף דניאל שליט: ההתפתחות הפנימית שככל הנראה מתרחשת בימינו היא התפתחות שני המינים לקראת התכללות. בהתכללות מקבל אחד מהמינים אל תוכו מסגולות המין שכנגד, ועם זאת שומר על שורשו פתוח אל בוראו...התרבות שאנו עומדים על ספה, לא תהיה 'גברית' או 'נשית', אלא תתבסס על איזון בין שתי מהויות עצמאיות ושוות ערך. ויש להוסיף: שתי מהויות שעברו כבר תהליך התפתחותי, והן יכולות לכלול זו את זו. כלומר, אין עומדים כאן 'גברים' סטריאוטיפיים מול 'נשים' סטריאוטיפיות, אלא בני אדם מפותחים, שיש בכל אחד מהם צד גברי וצד נשי החיים באיזון ובהרמוניה. גבר ואשה כאלה יודעים גם להקשיב זה לזה ולהפנים זה את ייחודו של זה.ואפשר להוסיף עוד מדברי בעלי הסוד, המספרים כי בעת הגאולה תקום השכינה מעפרה ותעמוד מול הקב"ה, פנים אל פנים, קומה מול קומה. כך למשל כותב האדמו"ר הזקן מליאדי, בעל התניא בביאור הפסוק "אשת חיל עטרת בעלה"וזהו שבשני ברכות אחרונות בנישואין אומר תחילה "משמח חתן וכלה" ובאחרונה אומר "משמח חתן עם הכלה", כי לעת עתה הכלה מקבלת מהחתן, וזהו "משמח חתן וכלה", אבל לעתיד יהיו שוין בקומתן כתר אחד לשניהן כמו שהיתה קודם המיעוט, זהו "משמח חתן עם הכלה"... אומר גם כן "ישמע קול חתן וקול כלה" כי לעתיד יהיה לכלה קול...וכך גם כתב רבי נחמן מברסלב: מסיפורי דברים של הנשים יכולים לידע מעמד השכינה, איך היא אוחזת כעת.דברים אלו נותנים אולי מפתח להבנת המשמעות ההיסטורית העמוקה יותר של "דרישת הזהות" הנשית שאנו עדים לה. העת העתידה, שעליה כותב האדמו"ר הזקן, דופקת כבר על פתחנו. הנשים דורשות לעצמן קול. הבנה כזו אינה סוגרת את הגדרת הזהות הנשית המתעוררת. להפך, היא דורשת מאתנו הקשבה לקול המתעורר. והרי זוהי דרכה של הקשבה, שאין אנו יודעים מראש מה נשמע.ההתמודדות עם תהליך כזה חייבת לכלול גם דיאלוג עם הזהות הנשית המתעוררת של בנותינו המתבגרות, על כל החספוס וחוסר הבשלות שבאופן הופעתה לפעמים, שכן כל תהליך התבגרותי מכיל יסודות של חוסר בשלות.

ו.איך עושים את זה? נקרא לנערה ונשאל את פיה.משמעותו של התהליך שאנו מצויים בו, היא בק יעתה של הכמיהה העמוקה לזהות. בשיח הזה נשמע הצהרה של עולם נפשי-רוחני שלם על עצמאותו המתעוררת. אין כאן מקום להנחלת תכנים חינוכיים מהטיפוס הישן. יש כאן מקום לדיאלוג רצוף (כולל הקשבה לדברים קשים, כמו שהבאתי מפי במבי שלג או תמר רוס).יש ללכת - ככל שמרשה ההלכה - לקראת שאיפותיהן הרוחניות של הנערות. יתר על כן, יש להקשיב להן, ללמוד מהן, לצאת מן העמדה הכל-יודעת, שאנו מתמכרים לה לעתים. ואולי כצעד ראשון, זעיר, לחשוב יחד עמן על אופיו של טקס בת-המצווה, כך שלא יהיה שולי ובלתי נחשב, אך גם לא יהפוך לחיקוי סתמי של בר-המצווה הגברי. לחשוב יחד, מתוך ענווה והקשבה הדדית.
אולי זה הדבר הראשון שעלינו ללמוד.  




טרם התקבלו תגובות

 
   
         
   
   
         
   
מתן, משרד ראשי, רח' רשב"ג 30, ירושלים 9108001 טל': 02-5944555 פקס: 02-5944564 דוא''ל: info@matan.org.il
   
   
כל הזכויות ליצירה שמורות למתן ©

כיפה, יהדות, שאל את הרב, פרשת שבוע