חזרה לדף הבית מתן
         
 

 

 

 

 

 




כתובת דואר אלקטוני

סיסמא

התחבר


לחץ כאן להרשמה


ארבע דרשות של בנות-מצווה
יעל לוין, פליס קאהן זיסקין ושרה פרידלנד בן ארזה



מבוא

נשיאת דרשות בטקס בת-המצווה הפכה מכבר לנוהג מקובל. נראה כי המנהג ניטל מטקס חגיגת בר-המצווה ואומץ במסגרת בת-המצווה.  את דרשות בר-המצווה שירדו אל הכתובים, ניתן לחלק לשני סוגים עיקריים: דרשות שנישאו בפועל, ודרשות שחוברו בידי חכמים שונים, כדי שתיאמרנה מפי חתני בר-מצווה. מצויים קבצים אחדים הכוללים שני מינים אלו. כהדגמה לסוג הראשון ניתן להזכיר כי בשנים האחרונות נקבצו לכדי אסופה דרשות בר-מצווה של גדולי ישראל[1]  וכן כרך שערך עזרא ציון מלמד.[2] הספר 'דברי ישעיהו'[3] כולל דרשות מן המוכן, וממנו יכולים נערים לשאוב את דרשותיהם.  עד כה התפרסמו דרשות בודדות לבת-מצווה,[4] אחת מהן - באסופה הנזכרת שערך עזרא ציון מלמד.[5]  אף שכאמור מצויים קבצים שונים, בהם כונסו דרשות בר-מצווה, טרם קיימות אסופות מקבילות של דרשות בת-מצווה, בין דרשות שנישאו בפועל ובין דרשות מוכנות לקריאה.  

עיון בדרשות

בעינינו יש חשיבות רבה מאוד לשימור סוגה זו של דברי תורה. לפיכך, אנו מוצאות לנכון להגיש בזאת, בתור אתחלתא, את הטקסטים של ארבע דרשות. דרשות מהוות במידה מסוימת ראי של חברה, ודומה כי אין דרשות בת-מצווה אלו חורגות מגדר זה. להדגשים  של מוטיבים ורעיונות בדרשות - משמעות תרבותית-חברתית.  במקרים רבים מהווה הדרשה סיכום של לימוד שהתקיים במהלך זמן מה, לעתים במשך שנה שלמה, לפני חגיגת בת-המצווה. פעמים למדה הבת עם הורה או עם מורה. דרשות בת-מצווה, כמו גם דרשות בר-מצווה, עשויות להתחבר בידי הורה, מורה או אח בוגר, אם כי לעתים הבת מחברת את הדרשה שהיא עתידה לשאת בעצמה. כמובן, חיבור הדרשה נעשה פעמים רבות בכוחות משותפים.  אף אם הדרשה לא נתחברה בידי הבת עצמה, הרי שעצם התופעה של נשיאת דברי תורה בידי הבת במסגרת חגיגות בת-מצווה היא דבר מחודש בקרב הקהילה האורתודוקסית,[6] והיא משקפת את המהפכה המתחוללת לנגד עינינו בכל הקשור ללימוד תורה של נשים ושל בנות. דרשת בת-המצווה מכילה בקרבה סממנים של חיוניות המאפיינים כל חידוש. הדרשות המתפרסמות כאן נסובות על מגוון נושאים. יש מהן המתייחסות לפרשת השבוע, אך נבחרו אף נושאים חופשיים. הדרשות הכלולות בזה אינן עשויות עור אחד; יש דרשות שמודגש בהן הפן האישי, ואחרות נושאות אופי כללי. הדרשה הראשונה המובאת כאן נישאה מפי ט' ביום א' לסדר בראשית בשנת תשנ"ב, ובה עיון משווה בין מעשיה של אסתר למעשיה של רות. הדרשה השנייה, נאמרה מפי א' לפני קבוצת תפילת נשים שהתקיימה במכון פרדס בשבת פרשת ניצבים-וילך תש"ס, והיא אחת ממספר דרשות שנשאה. הדרשה שנישאה בפי ח'  נאמרה בשבת פרשת האזינו בשנת תשס"א ב'קידוש' שהתקיים בבית-כנסת "יקר" לאחר התפילה. דרשתה של ה' נאמרה בחול המועד סוכות תשס"א בסוכת המשפחה. הדרשות המובאות בזה לא עברו עריכה. מלבד תיקוני לשון מינימליים הן מופיעות כצורתן. 

א.      הדרשה של ט'גבורת גיבורות המגילות - עיון באופיין ובמעשיהן של אסתר ורות  

א. הקדמה

שניים מספרי התנ"ך נקראים על שמות נשים. שניהם מגילות - אסתר ורות. ברצוני לעיין באישיות ובמעשים של שתי גיבורות אלה.בתחילת סיפוריהן של אסתר ורות סופר על ניתוק קשריהן עם בית הוריהם, ועל התמיכה בהן על ידי מעין הורה מחליף. אסתר, יתומה מאביה ומאמה, נאספה על ידי מרדכי בן דודה, ואילו רות עוזבת את אביה ואת אמה ומצטרפת לנעמי.במהלך הסיפורים, שתיהן עוברות תהליך של שינוי זהות. רות בהכריזה "עמך עמי וא-להיך א-להי", עוזבת את מולדתה, עוברת לארץ ישראל ומתגיירת, ואילו אסתר אינה "מגדת את עמה ואת מולדתה כאשר ציווה עליה מרדכי", וחיה כלא יהודיה לפחות עד רגע הגילויובסוף שני הספרים, שתי הגיבורות נעלמות מהבמה המרכזית, ומקומותיהן נתפסים על ידי תומכיהן. אסתר מפנה את מקומה למרדכי, משנה למלך אחשוורוש, ונעמי שאומנת את התינוק עובד, נחשבת ליולדת שלו ולא רות, לפחות על ידי השכנותעל רקע זה נתחיל להשוות בין שתי הגיבורות, אסתר ורות.  

ב. אישיותה של אסתר ומעשיה

איזו אישיות יש לאסתר, ומהם מעשיה?אסתר הייתה יתומה מאביה ומאמה, ומרדכי בן דודה לקח אותה לו לבת. היא היתה יפת תואר וטובת מראה, ונשאה חן בעיני כל רואיה. בהתחלת סיפורה אסתר לא הייתה אישיות יוזמת. היא תמיד ביצעה את פקודות הממונים עליה, ובמיוחד הקפידה לעשות את מאמר מרדכי. בתכונות אלה נבחרה אסתר למלכת פרס.לאחר שגזירת המן להשמיד את היהודים הופצה על ידי הרצים, יהודי שושן נבוכו כולם, חוץ מאסתר המלכה, שלא ידעה מאומה מכל זה. מרדכי הודיע לאסתר על המצב המסוכן וביקש ממנה "לבוא אל המלך ולהתחנן מלפניו על עמה."בזה הרגע, אסתר מסרבת למלא את פקודת מרדכי. מחשש לחייה היא מפחדת לבוא אל המלך ולהתחנן על עמה. הרצון לחיות גובר על רצונה והרגלה לציית למרדכי. כשבסוף, אסתר מסכימה לגשת למלך, זה לא בגלל השפעתו המכרעת של מרדכי, אלא מתוך שכנוע פנימי שלא תצליח "להימלט בית המלך מכל היהודים", ושאולי דווקא "לעת כזאת הגיעה למלכות", ופנייתה למלך אינה נעשית כהצעת מרדכי. היא יוזמת תכנית משל עצמה שכוללת שלושה ימי צום ושתי מסיבות לפני שתתחנן לפני המלך על עמה.התפתחות אישיותה של אסתר מגיעה לשיאה פה - ברגע שהיא עוברת מרשות מרדכי לרשות עצמההחלטתה לסכן את נפשה לשם הצלת העם היהודי אינה תגובה עיוורת לפקודת מרדכי אלא מעשה גבורה יזום המבוסס על הערכת הסיכון והכרתה בחשיבות של סיכון עצמה עבור עמה. אם כן, אסתר היא דמות של גיבורה אמיתית המוכנה להקריב את נפשה עבור ערך נשגב, הצלת עם ישראל.

ג. אישיותה של רות ומעשיה

איזו אישיות יש לרות, ומהם מעשיה?כבר בהתחלת הסיפור מגלים אצל רות אישיות מפותחת ויוזמת. נחושה בדעתה שלא לעזוב את נעמי חמותה שנשארה "משני ילדיה ומאישה". רות אינה נכנעת לטענת נעמי וחוזרת עם נעמי לארץ ישראל ומתגיירת.בבית לחם רות מציעה שתלקוט אחרי הקוצרים להביא אוכל לה ולנעמי. כשהיא מוצאת חן בעיני בעל השדה בועז ואוכלת מלחמו, היא מותירה חלק מהאוכל עבור נעמי.על מנת להבטיח שלא יימחה שם בעלה מישראל, מקבלת רות את ההצעה הנועזת של נעמי להכיר את בועז, קרובו של אלימלך, כדי לבקש ממנו לגאול אותה. וזה למרות גילו המופלג של בועז ואפשרויותיה של רות ללכת אחרי הבחורים הצעירים והעשירים.אם כן, רות מצטיירת לפנינו כאישיות גומלת חסד שאינה מפסידה אף הזדמנות להיטיב עם החיים ועם המתים. לפעמים היא יוזמת מעצמה ולפעמים היא פועלת מתוך הצעות של אחרים, אבל בצורה עקבית ועיקשת היא תמיד גומלת חסד לזולת.למרות שרות אינה מבצעת מעשה גבורה דרמטי, בכל זאת, מעשיה היומיומיים של מסירות והקרבה לזולת, נחשבים למעשי גבורה. בברכה השניה של תפילת העמידה, "גבורות", מתוארות גבורות ה'. שם ה' אינו מתואר כאיש מלחמה, כקורע ים סוף או כמכה עשרת המכות. אלא כ"מכלכל חיים בחסד" ש"סומך נופלים, רופא חולים ומתיר אסורים". אצל המעשי חסד בסיסיים נחשבים כגבורה!

ד. השוואת גבורת אסתר לגבורת רות

היוצא מכל זה הוא שאסתר ורות מציגות לנו שתי דוגמאות שונות של גבורה: גבורה נועזת, חד פעמית, נכונות לסכן את החיים לשם הצלת עם ישראל - אצל אסתר, וגבורה יומיומית מתמדת של עשיית חסד לזולת - אצל רות.בקשר לזה, מעניינים במיוחד דברי הפתיחתא של המדרש באיכה רבה. מסופר שם שבשעה שהקדוש ברוך הוא החריב את ביהמ"ק ניגשו אליו גדולי האומה לבקש רחמים על עם ישראל, על סמך זכויותיהם. אברהם ויצחק ביקשו רחמים בטענת העקידה. גם יעקב ומשה ביקשו רחמים על סמך זכויותיהם, וה' שתק. עד שניגשה רחל אימנו לפני הקב"ה ואמרהרבונו של עולם, גלוי וידוע לפניךשיעקב עבד בשבילי לאבא שבע שנים.וכשהגיע זמן נישואי לבעלי,יעץ אבי להחליפני באחותי.וכאשר נודעה לי העצה, מסרתי לבעלי סימן שיכיר ביני ובינה.לאחר כן, רחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה.ולערב כשהחליפו אותי עם אחותי,מסרתי לה את כל הסימנים שמסרתי לבעלי,כדי שיהא סבור שזו רחל...ומה אני, שאני בשר ודם, עפר ואפרלא קנאתי לצרה שלי, ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה.ואתה מלך חי וקיים, ורחמן,מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש,והגלית בני, ונהרגו בחרב, ועשו אויבים בם כרצונם?מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר:בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומןונשאלת השאלה: במה זכתה רחל יותר מאברהם, ממשה ומשאר אבות העולם? הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בספרו על התשובה מסבירמעשה זה של רחמנות על אחות עלובה,הוא שהשפיע ועמד במבחן,יותר מכל מעשי הגבורה הנועזים של העקידה, ומעשי כל האבות.זוהי דוגמא ליחס היהדות למעשים.יש דווקא המעשה הקטן, הצנוע, הנחבא,נעשה חסר חשיבות לכאורהשאיש לא ידע, ואף לא יידע עליו-דווקא מעשה זה,ממלא תפקיד נעלה פי כמה מן המעשים הגדולים והמפורסמיםמעשה החסד של רחל דומה למעשי החסד של רות. למרות קטנותם ואי חשיבותם לכאורה הם ממלאים תפקיד נעלה פי כמה ממעשים גדולים ומפורסמים. מעשה החסד של רחל הבטיח שיבת בניה לגבולם, ואילו מעשי החסד של רות הביאו ללידת דוד מלך ישראל.למדנו על מעשים שונים. מעשה גבורה נועז, של אסתר ומעשי גבורה קטנים ונעלמים של חסד, של רות. מעשה אחד מציל את העם, ומעשה אחד מוליד את דוד מלכו משיחו. שניהם נחוצים, ועלינו לעשות את שניהם לפי הנסיבות. וכדברי קהלת בן דוד בסוף מגילתו:סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמורכי זה כל האדם. ********

 

הדרשה של ט' מובנית מאוד - היא משרטטת קווי דמיון בין מהלכי החיים של שתי הדמויות שבמרכזה, ומתייחסת לשתי צורות של גבורה המאפיינות אותן: מעשה הגבורה הנועז והחד-פעמי של אסתר מול הביצוע המתמיד של מעשי חסד קטנים ועלומים כלפי הזולת של רות. 

התהליך:
את דרשתה בחרה ט' לבנות סביב שתי דמויות. ט' למדה עם הוריה חמש מגילות, ובעקבות לימוד זה בחרה בדמויות. את הדרשה עיצבה בעזרת הוריה. 

המקורות שמהם שאבה ט':
פשט המקרא (המגילות), איכה רבה ודבריו של הרב סולובייצ'יק מתוך 'על התשובה', המנתחים את הקטע מאיכה רבה. 

ערכים בדרשתה של ט':
הערך המודגש מתוך ההשוואה הוא החסד; מעשי חסד מתמידים אינם נופלים בערכם מהגבורה החד-פעמית. לצד ערך זה מופיעים בדרשה ערכים נוספים:א.      עצמאות ויוזמה: חשיבות המעבר שעוברת אסתר מרשות מרדכי לרשות עצמה.[7] ב.      מסירות נפש עבור הצלת העם.ג.       גמישות בדפוסי הגבורה בהתאמה למצבים המשתנים. המגמה הדידקטית המובהקת של הדרשה נשענת על ניתוח דמויות נשים מן המקרא. כאמור, בדמויות אלה בחרה הדורשת לעסוק בעקבות לימוד  שקיימה עם הוריה בחמש מגילות. לצד שתי הדמויות העומדות במרכז הדרשה, מופיע גם המדרש אודות כוחה של רחל. אף שנקודת המוצא של הדרשה היא דמויות נשיות, אין בה הגדים מהותניים על נשיות  

ב. הדרשה של א' קבוצת התפילה 'שירת שרה', שבת פרשת ניצבים-וילך תש"ס שבת שלום,בפרשת השבוע קראתי את הפסוקים הבאים:(יא) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא:(יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:(יג) וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:(יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:הפסוקים הללו מספרים על מצווה קרובה. לא ברור מהפסוקים איזו מצווה היא. יש כמה אפשרויות לפרש: אפשרות אחת היא שלא מדובר במצווה אחת מסוימת אלא המצוה היא שם קיבוצי, כלומר כל המצוות.אפשרות שניה היא שמדובר כאן במצוות התשובה. האפשרות השלישית מזהה את "המצווה הזאת" עם לימוד התורה.אני רוצה להתרכז באפשרות שלימוד התורה הוא הדבר הקרוב אל האדם.בדקתי את המשמעויות של קרבה זו דרך קריאה במדרש דברים רבה על הפרשה שלנו ובסוגיה מקבילה במסכת עירובין שעוסקת בענינים דומים.הגמרא מדגישה שהתורה קרובה אלינו בכך שהיא לא מופשטת או מנותקת, אלא היא קשורה אפילו לגוף שלנו. באיזה  מובן לימוד התורה קשור לגוף? הרי הוא מעשה של שכל?בגמרא עירובין נד מסופרות כמה אגדות על חכמים, שמתקשרות לקרבת התורה לגוף -א.    ברוריה, אשתו של ר' מאיר, נכנסה לבית-המדרש וראתה תלמיד שלומד בלחישה. היא בעטה בו ונזפה: לא כך כתוב. "ערוכה בכל ושמורה"! זה מה שכתוב. והמשמעות של הפסוק היא: אם היא ערוכה בכל רמ"ח איברים שלך, רק אז היא משתמרת. רק אם התורה מתבטאת בכל גופך בזמן הלימוד, לא תשכח את מה שאתה לומד. אני חושבת שהיא רוצה להבהיר לו שאת התורה לא לומדים בשקט אלא בקול ובכל הגוף, ולכן היא מבהירה לו זאת בגוף ובועטת בו.ב.    לאחר מכן מספרת הגמרא על תלמיד של ר' אליעזר שהיה לומד בלחש, ואחרי שלש שנים שכח את כל תלמודו. התלמיד הזה שכח את כל תלמודו, משום שלא למד בקול ובכל הגוף. רק אם מוציאים את הלימוד מהפה, הוא נשמר בבטן.גם הסיפור הבא אחריו קשור למישהו שהיה לומד בלחש: רב יהודה היה לומד בשקט. שמואל אמר לו: שיננא - בארמית: בעל שיניים, כלומר מישהו שיכול לדבר, אבל זאת גם מין נזיפה. בתרגום לעברית - פתח פיך וקרא, פתח פיך ולמד, וכך תתקיים התורה בך ותאריך חייך, שנאמר "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא". הוא דורש את המלה 'למוצאיהם' - אל תקרא 'למוצאיהם' אלא "למוציאיהם" - למי שמוציאם בפיו. אם כל הגוף והחושים ישתתפו בתורה, התורה שלך תתקשר בגופך ותאריך גם את חיי הגוף.אמירת שמואל לר' יהודה מקבילה למה שברוריה אמרה או עשתה לתלמיד שלמד בלחישה: נזיפת 'שיננא' מקבילה לבעיטה של ברוריה; ובכל אחד מהסיפורים נדרש פסוק: "כי חיים הם למוצאיהם וגו'", ו"ערוכה בכל ושמורה."לסיכום חלק זה, קרבת התורה לאדם מתבטאת בגופניות שלה. אין מדובר כאן בצד הגופני של המצוות (תפילין הנכרכים על הזרוע למשל), אלא בצד הגופני של המעשה של לימוד תורה, שנראה מעשה שכלי בלבד. הגמרא והמדרש מדגישים שגם חווית הלימוד מקושרת לגוף, משפיעה על הגוף ונעשית בהשתתפות הגוף.הבט אחר של קרבת התורה אל הלומד קשור לשאלה מיהו הלומד, ואולי גם לשאלה מהי תורה. הסוגיה במסכת עירובין (נג:) פותחת באמירה אישית של ר' יהושע בן חנניה: "מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת." תלמיד החכם, ר' יהושע, מספר שלושה סיפורים על חכמתם של אשה, תינוק ותינוקת שגברה על חכמתו. אנשים אלה מפאת גילם ו/או מינם אינם מבאי בית-המדרש. הסיפורים האלה מראים שלפעמים חכמה של אנשים כאלה גדולה מחכמת תלמידי החכמים. תורתם של אנשים אלה היא תורה שלא נלמדה מספרים (אולי הם אפילו לא ידעו לקרוא), אלא מהחיים עצמם. הלקח שהוא למד מהם נלמד מחוץ לבית-המדרש. שנים מתוך שלושת ה'שיעורים' שר' יהושע קיבל נלמדו בדרך, והנושא שלהם הוא דרך. מכאן עוברת הגמרא לספר על פגישה נוספת של אישה עם חכם בדרך: ר' יוסי הגלילי מצא את ברוריה בדרך. שאל אותה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה לו: גלילי שוטה! לא כך אמרו חכמים! "אל תרבה שיחה עם האישה"! היה לך לאמר: באיזה ללוד.גם הסיפור על ברוריה מצטרף אל נצחונם של אלו שאינם לומדים בבית-המדרש על תלמיד החכם. גם הסיפור הזה מתרחש בדרך, אבל כאן האשה, מפתיעה בכך שהיא כבר יודעת לצטט דברים מתוך בית-המדרש - "לא כך אמרו חכמים" - אני יודעת מה אמרו חכמים, ואתה - לא?לאחר מכן מופיע הסיפור שאותו הזכרתי קודם על הבעיטה של ברוריה. כאן כבר משתנה מקום ההתרחשות: עכשיו ברוריה כבר נכנסת לתוך בית-המדרש. וגם שם היא לא שותקת. יש תורה שמקורה מחוץ לספרים ולבית-המדרש. רק אם ייפגש תלמיד החכם עם תינוק, תינוקת או אשה, הוא ירכוש תורת חיים זוהגמרא בונה מהלך שמתחיל במפגשים עם אנשים פשוטים מחוץ לבית-המדרש, ועובר למפגש עם אשה תלמידת חכם, עדיין מחוץ לבית-המדרש. בסוף התהליך הזה היא נכנסת לתוך בית-המדרש ובפיה כמו בפיות יתר תלמידי החכמים שם - פסוק. אלא שהיא מביאה לתוך בית-המדרש משהו נוסף, מתוך האופי החושי-גופני של תורת החיים שבחוץ - הבעיטה.  איפה אני בתוך הענינים האלה?עם כניסתי לגיל מצוות אני מתחילה להיכנס לבית-המדרש. בימי ר' יהושע בן חנניה, התינוק ביטא את מי שמחוץ לבית-המדרש עד שגדל ונתחייב במצוות, ונעשה תלמיד לחכמים. באותה תקופה, כל תינוקת פרט לברוריה, גם כשגדלה, עדיין לא עברה את סף בית-המדרש.ברוך ה' אני נולדתי בתקופה שבה אני לא צריכה להיות ברוריה כדי להיכנס לבית-המדרש. לימוד התורה שהיה בגדר מצוה נפלאת ורחוקה מהאמהות שלי בדורות הקודמים, הפך בדורי לדבר קרוב מאד "בפי ובלבבי לעשותו". כשילדים מצטרפים אל עולם המבוגרים הם יכולים ללמד את המבוגרים דברים שהמבוגרים כבר שכחו ואיבדו. כך גם כאשר מצטרפות הנשים ללימוד תורה הן מביאות אל בית-המדרש את היחס שלהן לתורה, שהוא יחס יותר אישי. התורה של הנשים היא התורה שבגוף ושבחיים. יהי רצון שהתורה שנלמדת גם מתוך החיים, תתערבב עם תורת הספרים לדורותיה.
 ********** 
הדרשה של א' וכן דרשתה של חנה, שתופיע להלן, קשורות לפרשיות השבוע שבהן נאמרו. במרכז הדרשה של א' עומד הפסוק מהפרשה כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת... לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. הדורשת ואמה, שסייעה לה בהכנת הדרשה, בחרו בפירוש המזהה את המצווה עם לימוד התורה. משמעויות הקרבה בין האדם לבין המצווה, שעליה מדבר הפסוק,  נדונו בדרשה באמצעות מקורות חז"ליים. הדרשה עוקבת אחר רצף של קטעי תלמוד ומבהירה את מהלך סוגיית האגדה.
 

התהליך:
הדורשת ואמה למדו במשך השנה הסמוכה לכניסתה לעול מצוות מדי שבת סוגיות ממסכת סוכה בגמרא (לפי בחירתה של הבת). זו היתה ההזדמנות הראשונה של הבת ללמוד גמרא. כשקרב הזמן של עלייתה לתורה, המירו את הלימוד הזה בלימוד פרשיות השבוע שבה תחול כניסתה למצוות (נצבים וילך) בסיוע פרשנים, ולאחר מכן למדו את מדרש דברים רבה לפרשיות אלה. מתוך לימוד המדרש על הפרשה בחרה הדורשת את הנושא. אמה העשירה את הלימוד בלימוד של סוגיה מקבילה ממסכת עירובין. הלימוד הונחה על-ידי האם, אבל ניסוחם הראשון של הדברים הוטל על הבת. לאחר כתיבת טיוטות על-ידי הבת, הדריכה האם את בתה כיצד לערוך את הדברים וליצור מבנה של דרשה. הניסוח האחרון הוא כבר פריו של תהליך משותף זה.  

הערכים הבאים לביטוי בדרשה של א':
בת-המצווה דורשת בפסוקים מתוך הפרשה, שהיא עצמה קראה מתוך ספר תורה בקבוצת תפילה של נשים. התרגשותה של הבת מקריאתה הישירה בספר התורה נותנת אותותיה גם בתוכן הדרשה, העוסקת בקרבה אל התורה. כפי שעולה מסוף דבריה, מודעת הדורשת לא רק לחידוש שבהיותה קוראת בתורה, אלא גם לחידוש שבפתיחת שערי בית-המדרש והתלמוד בפניה.[8] ייתכן שדבר זה השפיע על הבחירה בדמות נשית חז"לית, ברוריה, כדמות מופתית בדרשה, וכמובן יש למודעות זו השפעה על הבחירה בנושא של קרבת לימוד התורה אליה.  הדורשת מאפיינת תורה נשית באפיונים מהותניים:א. התורה הנשית ערוכה באברי האדם ובקולו הרם, תורה הקרובה לגוף הלומד.ב. בניגוד לתורה הגברית, הנשאבת בעיקר מספרים ומסמכות הדורות, נובעת התורה הנשית מאינטואיציות טבעיות ומתוך החיים. התייחסותה האישית אינה באה לביטוי רק בהתפעמותה מהקרבה החדשה, המתאפשרת בדור שלה בין הבת לבין התורה, אלא גם בתקווה שהיא מבטאת, שהתורה הנשית תשפיע גם על בתי המדרש הגבריים.נראה כי אף בדרך ההתבטאות האישית מגולם היגד פמיניסטי מובלע, אודות טיבה של תורה נשית.
 

המקורות שעל פיהם הוכנה הדרשה של א':
פרשת השבוע ופרשניה, מדרש דברים רבה לפרשה וסוגיה תלמודית מקבילה. הן מקורות הדרשה, הן צורתה - מעקב אחר השתלשלות סוגית האגדה התלמודית המראה תהליך העובר מאגדה אודות מפגשים בין תלמידי חכמים עם אשה פשוטה מחוץ לבית-המדרש, דרך אגדה שבה מתואר מפגש עם אשה תלמידת חכם (שמימרת חכמים בפיה) מחוץ לבית-המדרש ועד אגדה שבה משוחח תלמיד חכם עם תלמידת חכם זו בתוך בית-המדרש - מממשים את האמירה הפמיניסטית שבפי הדורשת. הדורשת מודעת לנועזות שבדבריה, וכיוון שחששה כי לא בקלות יתעכלו הדברים בבית-הספר שבו היא לומדת, בחרה לומר דברים אלו רק במסגרת תפילת הנשים. לקראת חגיגת בת-המצווה שחגגה באמצע השבוע, ושאליה הזמינה את כל בנות כיתתה ואת משפחתה המורחבת, הכינה דרשה מתונה יותר מבחינה זאת.  
 

ג.       הדרשה של חנה רוזן
גשם וטל
"האזינו השמים לדבר תורה שלי ותשמע הארץ אמרי פי יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי" "יערף" זה יטיף, "כמטר" זה גשם, ו"לקחי" זה תורה. יש לי שתי שאלות:

1)      מה ההבדל בין טל לגשם?

2)      למה בכלל התורה נמשלת לטל וגשם?  יש אומרים שהתורה נמשלת למים, כי כולם צריכים אותה, ואי אפשר לחיות בלעדיה. טל וגשם - שניהם עשויים ממים. וההבדל ביניהם הוא שיש, לדוגמא, שתילים שרק עכשיו שתלו, והם צריכים גם גשם וגם טל. ויש צמחים שצריכים רק טל ולא זקוקים לגשם. כך אני רואה את התורה.יש בתורה גם אנשים שמתחילים וצריכים הרבה יותר עזרה רק כדי להבין את הפשט.ויש מתקדמים שכבר לא צריכים עזרה ויכולים להתמודד לבד ואפילו להוסיף פירושים. הספורנו מביא רעיון אחר. הוא אומר, שהגשם בא בשטף ולפעמים הוא חזק, כמו אלה שמתקדמים בתורה וכבר יכולים לקבל את זה בשטף ובחוזק. כך גם התורה באה בצורה של טל, היא באה בעדינות יותר. וטובה לכולם - במיוחד למתחילים.  הספרא אומר: "מה מטר זה יורד על האילנות ונותן מהם מטעמים לכל אחד ואחד לפי מה שהם: בגפן לפי מה שהיא, בזית לפי מה שהיא בתאנה לפי מה שהיא, כך גם דברי תורה כולם אחת ויש בהם מקרא, משנה, הלכות ואגדות", וכל אחד מקבל מהתורה משהו אחר - מה שהוא צריך.  אני חושבת שהתורה נמשלת לטל וגשם גם כך: בחורף כשתמיד יש גשם, למה צריך טל?כך גם תמיד ישנה התורה. אם כך, למה קוראים בשבת את התורה, ואומרים קריאת שמע כל יום?תשובה: באמת התורה ישנה כל הזמן, אבל היא באה מדי-יום להזכיר לנו שהיא פה והיא קיימת, ולהזכיר לנו לחזור בתשובה וכך גם הטל בא כל יוםלסיום, אני מקוה שכל אחד פה ימצא את שלו בתורה, ואת הדרך שבה ה' רוצה להדריך אותו, אם זה כמו טל  או גשם, או שניהם.
**********
הדרשה שנישאה בפי חנה רוזן בשבת פרשת האזינו תשס"א (שבת שובה) פותחת בפרפראזה על הפסוק הפותח את פרשתה, שהיא מעין תפילה אישית. פסוק המוצא הזה מכיל את דימויי הגשם והטל שבבירורם עוסקת הדורשת.

 התהליך:
חנה ואמה למדו במשך כחצי שנה לפני כניסתה למצוות את מסכת שבת במשנה (לפי בחירתה של ח'), ובעקבות לימוד זה בחרה ח' לעסוק בדרשתה בנושא הכישוף, המופיע במשנה שבת.[9] האם ובתה עסקו גם בהיבטים ההלכתיים של הנושא. את הדרשה כתבה הבת בעזרת האם. כיוון שנשאה דרשה זו הן בארוע משפחתי, הן במסיבה שחגגה עם חברותיה, שבה קיימה 'סיום' המסכת כנהוג, החליטה ח' שלא תחזור על הנושא ב'קידוש' שערכה בבית-הכנסת בשבת. היא בחרה לשאת דרשה חדשה. הדרשה המובאת בזה מפיה היא הדרשה שנישאה ב'קידוש'. תפקידה של האם בתהליך זה היה הצעת החומרים לדרשה - מדרשים על פרשת השבוע של אותה שבת - ולימוד משותף שלהם עם בתה. לאחר הכתיבה המשותפת של הדרשה הראשונה, היתה עתה הבת בשלה להגיע לשלב הכתיבה באופן עצמאי. דרשה זו נכתבה אפוא על-ידי הבת ללא כל עזרה. האם הצביעה על כך, שכיוון שדרשה זו צמחה באופן עצמאי יותר, היא קלחה ביתר זרימה מפיה מאשר הדרשה הראשונה, שעוצבה בעזרת האם.  

הערכים בדרשתה של חנה:
שלא כקודמותיה, אין הדורשת מעמידה דמויות נשים בדרשתה, ואולם כמו א', בחרה גם ח' לעסוק בלימוד התורה כמושא מרכזי לעיונה. דרך בדיקת דימויי הגשם והטל היא מתייחסת לריבוי הדרכים בלימוד תורה, ולריבוי ה'מטעמים' שהתורה עשויה להעניק לכל לומד לפי מה שהוא. היא מתמודדת גם עם שאלת היחס בין המצווה המתמדת להגות בתורה יומם ולילה לבין הקריאות הסדורות בתורה הקבועות בזמנים מסוימים.היא מסיימת בתקווה שכל לומד ימצא את שלו בתורה.

  מקורותיה של חנה:
אין היא מזכירה את כל מקורותיה. אלה המופיעים בדבריה הם מדרש הלכה (ספרא) ופרשן מקרא (ספורנו). הכותבת מרבה להזכיר כי היא מבטאת את דעתה האישית ("כך גם אני רואה את התורה... אני גם חושבת... אני מקווה").   

 

ד.      הדרשה של ה'

'והיית אך שמח'

היום, כשיוצא לי  לחגוג את בת-המצווה באיחור, וזה יוצא בחג הסוכות שעליו נאמר: "ושמחת בחגך", רציתי לדבר מעט על נושא השמחה, שאצלנו התערבבה בעצב עמוק ובגעגועים גדולים לסבתי שלי, סבתי רוני ז"ל שהלכה  מאתנו לפני חודשיים וחצי.חג הסוכות במיוחד מתקשר אצלי עם סבתי. היא היתה מתייצבת אצלנו עוד לפני שהיינו מוכנים, מדרבנת אותנו לגזום את קיר הצומח ולשטוף מעליו את אבק השנה, ולגהץ את הבדים הלבנים. ואז, לא משנה אם הרגישה טוב או רע, היא לא עזבה את הסוכה  אפילו עד השעות הקטנות של הלילה, עד שתלתה את כל הבדים. למחרת בבוקר היתה נוסעת לסוכה השנייה שלה בגולן, נפרדת קצת בקושי מהסוכה שהיא השקיעה בה את כל כולה, וחוזרת באמצע החג להתפעל ממנה, כי היא היתה סבתי מאוד חגיגית.אבי אומר כל שנה שהבדים הלבנים מזכירים לו את ענני הכבוד שחזרו לרחף מעל מחנה ישראל ולהרגיע אותם, ושזה אחד הדברים שסוכה אמורה להזכיר לנו, אז כל שנה אני אזכור בעת תליית הבדים את סבתי. ושוב אתגעגע.עם כל זה ועם המצב הקשה בארץ, לא פשוט לשמוח. איך יכולה התורה לצוות על השמחה? ולמה היא מצווה על השמחה דווקא בחג הסוכות, ועוד שלוש פעמים: "ושמחת בחגך" "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" וגם "והיית אך שמח"? יש בסוכה שלנו קיר מאוד מוזר שאף פעם לא באמת הבנתי אותו: הקיר של שבעת הקבצנים. כל שנה אנחנו קוראים בסוכה קטעים מהסיפור על שבעת הקבצנים של ר' נחמן. אף פעם לא התעניינתי בכך התעניינות מרובה. למעלה כתוב: "אספר לכם איך היו שמחים". לא ברור איך זה קשור למעשה שבעת הקבצנים. אקרא לכם את ההקדמה לסיפור, שהשנה, במטרה להבין מה עניין השמחה הזאת, למדנו לפני סוכות:פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד. רצה המלך למסור את המלוכה לבנו בחייו ועשה משתה גדול. בכל פעם שהמלך עושה משתה הוא שמחה גדולה מאוד, בפרט עתה שמסר המלוכה לבנו בחייו , ובוודאי היה שמחה גדולה מאוד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו. וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו כי הוא כבוד גדול למלך.וכשנעשו שמחים מאוד עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, ובכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מהמלוכה, רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה, גם אני אהיה בשמחה. וכשיהיה לך עצבות,אף על פי כן אהיה אני בשמחה, על שאינך מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחד שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מהמלוכה. אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתרה מאוד.זוהי ההקדמה לסיפור שבעת הקבצנים של רבי נחמן. והנמשל הוא:המלך הוא הקב"ה, והבן זה אנחנו. המלך אומר לבנו שבלי השמחה הוא לא יוכל למלוך. ככה בעצם אנחנו, כשאנחנו בעצב אנו מתרחקים מ-ה' ומאבדים את האמונה, וככה אנו לא יכולים להיות בניו של מלך ללא השמחה.   ידוע גם שסוכה קרויה "צלא דמהימנותא" שזה צל האמונהר' נחמן המשיל את זה גם למישהו שעושה משתה. כולם שמחים, חוץ מאחד שעומד בצד, ולא מצטרף למעגל השמחים והרוקדים ומקלקל את השמחה עצמהואז, בעל השמחה, או כאילו השמחה עצמהמנסה לשכנע אותו להיכנס למעגל הרוקדים. הוא מסרב ובורח, והשמחה רצה אחריו. על זה נאמר "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" ובימים אלו אני רוצה לאחל לכל עם ישראל ולמשפחתי שהשמחה תהיה מנת חלקנו "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה". 
************ 
במרכז דרשתה של ה', שנאמרה בחול המועד סוכות תשס"א, עומד נושא השמחה. דרשה זו אחוזה באופן הדוק בזמן, במקום ובהקשר מנהגי ספציפי של המשפחה, האופפים אותה:
בזמן - המפגש המתוח בין הזמן הקולקטיבי - חג הסוכות, זמן שמחתנו, לבין הזמן המשפחתי, שכן  הדרשה נפתחת בהזכרת סבתה של בת-המצווה, שנפטרה זמן קצר לפני החגיגה, ושבשל האבל עליה נדחתה החגיגה לחול המועד. ה' מתארת באופן ציורי כיצד חג הסוכות מתקשר אצלה לסבתה. לשני 'זמנים' אלו מצטרפים גם המצב הפוקד את הארץ, סוכות של שנת תשס"א.
במקום - הסוכה, שבה חוגגת המשפחה את חגיגת בת-המצווה, ובאופן ספציפי יותר, אחד מקירות הסוכה של המשפחה. קיר זה קרוי 'קיר שבעת הקבצנים', והוא מעוטר בדמויותיהם של גיבורי סיפורו של ר' נחמן מברסלב.
בהקשר המנהגי - מדי שנה בשבעת ימות החג נוהגת המשפחה להתכנס בסוכה ולקרוא קטעים מ'המעשה בשבעת הקבצנים' לר' נחמן מברסלב.  
התהליך:
דרשה זו הוכנה בזמן שהמשפחה היתה נתונה באבל. אם בת-המצווה סיימה את שלושים ימי האבל בדיוק בתאריך של כניסת בתה למצוות. על כן הבת לא חגגה באופן פומבי באותו יום. בעקבות התיעצות עם הרב לאו הוחלט שתחגוג בחול המועד סוכות. בשל הנסיבות הקשות הדרשה לא צמחה מתוך תהליך אינטלקטואלי-לימודי, אלא כחיפוש קיומי אחר משמעותה של המצווה המשולשת לשמוח בשעה כואבת זו. כאמור, המעשה בשבעת הקבצנים, הפותח בנושא השמחה, היווה חומר זמין לדרשה. 

הערכים בדרשה של ה':
ה' מתמודדת באופן קיומי עם חובת השמחה המשולשת שבחג, נוכח מצבים של מצוקה אישית או לאומית. היא מנסה לפתור קושי זה באמצעות הקריאה בהקדמה לסיפורו של ר' נחמן, הקושר בין אפשרות המלוכה לבין השמחה. היא מתייחסת גם לשמחה עצמה ככוח שעשוי 'לחטוף' את האיש העצוב שמחוץ למעגל הרוקדים. 

מקורות הדרשה של ה':
זכרונות אישיים; דימוי אישי של אבי הדורשת ושלה (הבדים הלבנים כענני הכבוד וכסבתה); קטע מ'המעשה בשבעת הקבצנים' לר' נחמן מברסלב. בדבריה של ה' אין כל התייחסות מפורשת ואידיאולוגית לערכים נשיים או לדמויות נשיות מסורתיות. עם זאת, אופי כזה של דרשה - מקומו לא יכירנו בשום דרשת בר-מצווה מקובלת. הנימה הנשית - שאינה מנוסחת באופן אידיאולוגי וייתכן שאף אינה מודעת בדרשה זו - מובהקת. נקודת המוצא אישית ביותר. הדמות הנשית הנוכחת - סבתה הפרטית של בת-המצווה. אף הבחירה בהעמדת סיפור חסידי במרכז הדרשה תומכת בגוון זה. 

 

סיכום

 אף שכאמור, אין בארבע דרשות אלה מדגם מייצג, ניסינו בכל זאת להעיר הערות כלליות על צורת הדרשות ותוכנן: 
צורה
כל הדרשות שהוצגו כאן דנו בטקסטים קלאסיים (החל במקרא, דרך מקורות חז"ליים, מקורות מימי-הביניים ועד טקסט חסידי). אין בדרשות הללו התייחסויות מפורשות למקורות בעלי אופי הלכתי.בהתאם לסוגת הדרשה הרווחת, אף דרשות אלו יוצאות מתוך שאלה או משימה מאתגרת (השוואה בין דמויות, בין טל וגשם, הבנת הפסוק כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, או כיצד יכולה התורה לצוות על השמחה), ובמהלכן ניתנת תשובה או ניתנות מספר תשובות לאתגר זה. בהתאם לחוקי הסוגה הדרשות מסתיימות במלות לקח, איחול או תקווה הנובעות מהחלק העיוני של הדרשה. אגב, לאחר הדרשות מופיע לרוב קטע איחולי של ברכות אישיות להורים, לסבים או לקרואים אחרים, הזכרת מי שלא זכה להשתתף וכדומה, אלא שקטעים אלו, מפאת אופיים האישי, לא צוטטו כאן. נורמה אחרת המקובלת מאוד בדרשות לסוגיהן קשורה להיותן תורה שבעל-פה, הנולדת הישר מתוך נסיבות החיים. בניגוד לשיעור תורה, העשוי לסוב סביב רצף טקסטואלי וכדומה, הרי דרשה אחוזה תמיד בהקשר של חיים. ממדי הזמן והמקום מציעים את עצמם כחומרים לדורש: מעגל השנה - על פרשיותיה ומועדיה, ועל האירועים האישיים והלאומיים הפוקדים את הדורש או הדורשת בסמוך למעשה הדרשה, מעגל החיים - במקרה שלנו היום שבו מגיעה הבת למצוות,  והמקום - כגון אמירת הדרשה בסוכה (ואפילו נוכח קיר מסוים בסוכה מסוימת) או במסגרת של תפילת נשים. בארבע דוגמאות אלו מצאנו כיצד נענות הדרשות שבחנו לנורמה זו.
תוכן
בדרשות תכנים ומשמעויות הרלבנטיים לחיי הדורשות: הדרשה של א' מתייחסת להצטרפותה של הבת אל מעגל לומדות התורה. ה' בוחנת את נושא השמחה ושמחת החג על רקע אירועים קשים שעברו עליה הן במעגל המשפחתי הן במעגל הלאומי הרחב. הדגשת ערכם של מעשי החסד הקטנים המוזכרים בדרשתה של ט' משמעותית לחיי היומיום של הדורשת. כמו כן עניינו האינדיבידואלי של הלומד בתורה, שעלה בדבריה של חנה, הוא כמובן ערך חשוב עבור הבת המתבגרת. במה יחודה של דרשת הבת, בהשוואה לדרשת בר-המצווה? לפי הדוגמאות המעטות כל כך יהיה פזיז להסיק מסקנות גורפות, ובכל זאת נעיר מספר הערות: א. דרשות בר-מצווה מעמידות במרכזן כמעט תמיד נושא הלכתי. אף שידוע לנו כי ישנן בנות                 המעמיקות לעסוק בדרשת בת-המצווה שלהן בהלכה, בדרשות שהובאו כאן  לא נמצא דיון הלכתי (אף שכאמור, כללה  הדרשה הראשונה של ח', זו שלא הופיעה כאן, דיונים כאלה). גם כשהזכירו הדורשות קטעים מן התלמוד או ממדרש הלכה, היו אלה קטעי אגדה.ב. בשלוש דרשות מצאנו דיון בדמויות נשיות (מקראיות, חז"ליות ודמות מהמשפחה). עם התבגרותה מעמידה הבת (או מי שמסייע לה בהכנת הדרשה) דמות מופתית להזדהות.ג.       בשתי דרשות מצאנו דיון בתלמוד תורה. נושא זה רווח  מאוד גם בדרשות של בני-מצווה, אלא שכאן ההקשר שונה. אנו רואות בבחירת נושא זה לדרשת הבת תגובה לתנועה הרחבה המתרחשת בשנים האחרונות, של פניית נשים ובנות ללימוד תורה.ד.      באחת הדרשות מודגש דווקא ערך המיוחס לאשה באופן מסורתי - החסד היומיומי. הדרשות נעות על רצף בין מודעות פמיניסטית מובהקת (הדרשה של א', הנישאת בפני קבוצת תפילה של נשים, לאחר שהדורשת קראה בתורה, דרשה הנשענת בין היתר על מקורות תלמודיים, ואשר מובלטת בה ההבחנה בין תורתה של אשה לבין תורת האיש, תוך שהיא מבקשת שתורת הנשים תתרחב ותשפיע על לימוד התורה של הגברים) לבין השתתפות פחות מפורשת במהפכה השקטה המתחוללת במצב האשה בציבור הדתי-לאומי (דיון של בת בלימוד תורה בדרשה של ח', ואולי גם העצמת הבת תוך העמדת דמויות נשיות כמו בדרשתה של ט'), ועד הדרשה האחרונה, שבה אין כל אמירה אודות נשיות, ועם זאת יחודה הנשי-האישי בולט. ראוי לציין כי ברוב הדרשות קיימת מודעות לשונות בין בני אדם. הדרשה של א' עומדת על סוגים שונים של לימוד תורה: לימוד מהספרים לעומת לימוד מהחיים. הדרשה של ט' מבחינה בין סוגי גבורה שונים ההולמים מצבים שונים בחיים, ודרשתה של ח' מתמודדת עם הצרכים היחודיים השונים של לומדי תורה שונים. אנו מקוות כי דיון ראשוני זה בסוגת דרשות בת-המצווה יהווה בסיס למפעל רחב יותר של כינוס דרשות רבות.[10] לכשיקובצו דרשות רבות, יהיה צורך להידרש לשאלות שונות הקשורות בהן, כגון בדיקת התפתחותן בזמן, בדיקות השוואתיות בין חברות ותת-חברות שונות, הזיקה בין תוכן הדרשה, המבנה שלה ועיצוב האירוע שבתוכו היא נישאת ועוד. אכן ראוי שתתועדנה דרשות בת-מצווה כחלק מיצירת עם ישראל. יש לברך על האוצרות הרוחניים ועל היצירה התורנית המתהווים בדורנו.

 



[1] דרשות לבר מצוה מגדולי ישראל, בני-ברק תשנ"ד.

ב ע"צ מלמד, דרשות לבני-מצוה, ירושלים תשל"ה.

[3]    ישעיהו חשין, דברי ישעיהו, ירושלים תשט"ז.

[4]  ר' א' ארנד, "חגיגת בת-מצווה בפסקי הרב יצחק נסים", מופיע בקובץ הנוכחי, בעמ' 115-109 בהרחבה.

[5]  ע"צ מלמד, דרשות לבני-מצוה, ירושלים תשל"ה, עמ' 108.

[6]  תופעה זו קיימת גם בקרב הציבור החרדי. ר' על כך בקובץ זה, בריאיון עם אתי ק' בעמ' 483-477.

[7]  [פיתוח נרחב של נושא זה ר' מאמרה של ר' לוביץ "גילוי אסתר", עמ' 246-234 בקובץ זה.

[8]  בת-מצווה זו לומדת בבית ספר שאין מלמדים בו גמרא. בשנת ההכנה לקראת כניסתה למצוות למדה בין היתר גמרא עם אמה.

[9]  משנה שבת ו, י.

[10]   נודה לכל מי שיאות להעביר אלינו דרשות בת-מצווה או ליידע אותנו בדבר הימצאות דרשות מסוג זה. נא לפנות לפי כתובות הדואר האלקטרוני הבאות:




טרם התקבלו תגובות

 
   
         
   
   
         
   
מתן, משרד ראשי, רח' רשב"ג 30, ירושלים 9108001 טל': 02-5944555 פקס: 02-5944564 דוא''ל: info@matan.org.il
   
   
כל הזכויות ליצירה שמורות למתן ©

כיפה, יהדות, שאל את הרב, פרשת שבוע