חזרה לדף הבית מתן
         
 

 

 

 

 

 




כתובת דואר אלקטוני

סיסמא

התחבר


לחץ כאן להרשמה


מצוות תקיעה בשופר לחרש המדבר
הרב אריאל הולנד


הסיפור שמאחורי השאלה

אישה הלומדת במתן פנתה אל הרב אריאל הולנד ושטחה בפניו את תסכולו הרב של בנה החרש מלידה, אדם נשוי ובעל משפחה. תסכולו נבע ממעמדו בעולם הדתי. נאמר לו לא פעם על ידי רבנים שונים שהוא פטור ממצוות, ובודאי לא שייכת לגביו מצוות תקיעת שופר-הרי אינו שומע. היהודי היקר, ירא השמים, חש רגשי נחיתות ואף יסורי מצפון נוסח "האם זה בסדר שאיני מקיים מצווה בסיסית כגון מצוות תקיעת שופר?". בתשובה זו יתייחס הרב הולנד לשאלות ההלכתיות העולות מפניית התלמידה.

השאלה ההלכתית:
מה הוא בעצם הדין לגבי מצוות תקיעת שופר לגבי חרש המתואר בשאלה, המוגדר בהלכה כ"חרש שמדבר ואינו שומע"? מצד אחד, מבהיר הרב שבניגוד לנאמר לו, האיש אינו פטור ממצוות באופן גורף. מצד שני, הוא אינו שומע-האם חייב בשופר? האם תוקעים עבורו? האם הוא צריך ללמוד לתקוע לעצמו?

הבסיס לחיובו של החרש: בסיס ההלכה מופיע במשנה תרומות פרק א משנה ב, "חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר" ובגמרא חגיגה דף ב ע"ב, "קתני חרש דומיא דשוטה וקטן, מה שוטה וקטן - דלאו בני דעה, אף חרש - דלאו בר דעה הוא. וקא משמע לן כדתנן: חרש שדיברו חכמים בכל מקום - שאינו שומע ואינו מדבר. הא מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר - חייב"

"תנינא להא, דתנו רבנן: המדבר ואינו שומע - זהו חרש, שומע ואינו מדבר-- זהו אלם, זה וזה הרי הן כפיקחין לכל דבריהם"

מן הגמרא עולה שדווקא חרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא שווה לקטן ולשוטה, ופטור מן המצוות לפי שאינו בר-דעת, אולם אדם השומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע, נחשבים כפיקחים לכל דבר ועניין.

להלכה נפסק עקרון זה ברמב"ם, בפרק העוסק בהגדרות הלכתיות הקשורות למעמד וכשירות
הלכות אישות פרק ב הלכה וכו': "חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האילמים שאין שומעין ואין מדברים, אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם, ואיש ואשה שהן שלמים בדעתן ואינן לא חרשים ולא שוטים נקראין פיקח ופיקחת" . בשני מקומות בשולחן ערוך נפסק אותו עקרון: שו"ע יו"ד סימן א ס"ק לגבי כשירות לשחוט, " השומע ואינו מדבר, אם הוא לא מומחה, שוחט אפי' לכתחלה, לב אם אחר מברך". ובאו"ח הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נה סעיף ח,לגבי הצטרפות למניין, "חרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הן כפיקחין ומצטרפים".

ברור שההנחה, שחרש שאינו מדבר ואינו שומע איננו בר דעת, מבוססת על חוסר היכולת שלו לתקשר עם בני אדם אחרים, ולכן חרשים שאכן מתקשרים, דהיינו, מי ששומע ואינו מדבר או להיפך, נחשבים כפיקחים וכשירים בעיני ההלכה (לכל דבר שאינו מצריך דיבור או שמיעה דווקא).

לפי מסקנתנו, מה יהיה דינו של חרש-אלם המסוגל לתקשר באמצעות כתיבה או הקלדה--האם ניתן להחשיבו "פיקח" במובן ההלכתי? פוסקים רבים דנו בשאלה זאת והסיקו שאע"פ שברור לנו שאותו חרש הוא בר דעת, ואפילו חריף ובקי משאר בני אדם-דינו כחרש גמור מבחינה הלכתית. נבחן בקצרה את הטעמים הניתנים ע"י פוסקים שונים כיוון שטעם הפטור גם משפיע על הדין.

בשו"ת צמח צדק(1) סימן עז כותב הרב קרוכמל, "כדי שלא לחלק בדין חרש".

החתם סופר(2) בתשובה המופיעה באה"ע ב' סי' צב כותב שזו כמעט גזירת הכתוב שחרש שאינו מדבר פטור מן המצוות.

מבין פוסקי דורנו אנו מוצאים שהרב שלמה זלמן אויערבך מנמק כך את הדין, "וקשה לנו להבין מנין ידעו חז"ל לפוטרו ממצוות ולפוסלו משם איש בלא שום ילפותא [לימד.אסמכתא] מקראי או מהלכה אבל כיון שכן הוא האמת חייבים אנו לומר שידעו חז"ל ברוב חכמתם שחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא איש כזה שאי אפשר לראותו כאחראי על מעשיו, ולכן מתחשבים במעשיו, אפילו אם לפי דעתנו הוא זריז וממולח וכל מעשיו הם בפקחות ודעה שלמה" (3) .

לגבי חרש שלמד לדבר באופן שאחרים יכולים להבין את דבריו, אמנם לפעמים תוך קושי מסויים, והוא גם מבין כאשר אנשים לא חרשים מדברים איתו, כותב הרב חיים הלברשטאם בשו"ת דברי חיים אבן העזר חלק ב סימן עב, "באם מדברים קצת [ואפילו בלשון עלגים] ... בכהאי גוונא [באופן כזה] לפענ"ד כפיקחים הם " (4) 

אולם, הרב יצחק יעקב וייס והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל חולקים על דעה זאת ואינם מוציאים, אפילו את מי שמדבר ומבין, מחזקת חרש (5).

ומכאן לענייננו: הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, מחבר ערוך השלחן, דן בחיוב תקיעת שופר לחרש שמדבר. קודם הוא מעתיק את קביעתו של הרב יוסף קארו בשולחן ערוך , "הכל חייבין לשמוע קול שופר בר"ה ...אבל מדבר ואינו שומע כיון שאינו בר שמיעה פטור". הבסיס לדבריו נמצאים בחיבורו של קארו, הבית יוסף, "לאו בר חיובא הוא ... דכיון דעיקר המצוה היא השמיעה והוא אינו יכול לשמוע פטור". הרב עפשטיין מקשה כמה קושיות על דברי הבית יוסף.
האחת-" והרי במשנה דר"ה [כ"ט.] שנינו חרש שוטה וקטן אין מוציאין וכו' ובריש חגיגה דתנן הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן ...חרש שדיברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר, הא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר חייב". כפי שראינו לעיל, העקרון המנחה הוא ששומע ואינו מדבר חייב. על טענתו של הבית יוסף שתנאי הוא במצוות תקיעת שופר שהאדם יהיה בעל יכולת לשמוע, הרב עפשטיין משיב שבעצם כל אחד חייב לתקוע לעצמו ולא מצינו בש"ס ופוסקים תנאי שחייב להיות איש שומע.

מוסיף הרב עפשטיין, שאפילו "לר' יוסי [הדורש שאדם ישמיע לאזנו כשאומר קריאת שמע או ברכת המזון] [צריך להיות הדין ש] חרש שמדבר ואינו שומע פטור מקריאת שמע ומברכת המזון ודבר זה לא שמענו מעולם אלא וודאי דאפילו לר' יוסי לא הצריכה התורה להשמיע לאזניו רק במי שיכול להשמיע לאזניו אבל מי שאינו יכול לא נפטר מפני זה וקורא בפיו אע"ג שאינו משמיע לאזניו". לענייננו המסקנה העולה לגבי תקיעת שופר מההשוואה לקריאת שמע וברכת המזון הינה, "והכי נמי [כך גם] בתקיעת שופר כן הוא ולכן לענ"ד דין זה צריך עיון והחרש המדבר ואינו שומע מחויב לתקוע בעצמו בשופר אבל לא יברך כיון דלרבינו הב"י פטור לגמרי"

על דברי הרב עפשטיין תמה הרב צבי פסח פרנק בתשובותיו וראה בו דעת יחיד לענין תקיעת שופר (6) . הוא בונה את מסקנתו בשני שלבים. "ולעד"נ דדבר זה מפורש במשנה ובגמרא ובפוסקים, שהרי כן מביאים הרא"ש והטור בשם בה"ג שמוכיח דבשמיעת קול שופר יוצא ולא בתקיעת שופר, כדתנן התוקע לתוך האור וכו' (ר"ה דף עא) [צריך להיות: לתוך הבור ר"ה דף כז (י. ק.-י.)] ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא, ויעוין בב"ח שכן משמע ממתני' ובגמרא שם, כי קאמר רבה בתוקע ועונה לנפשיה ומבואר דהתוקע עצמו אינו יוצא בלי שמיעה". הרב פרנק מוכיח בזה ששמיעה היא תנאי הכרחי אפילו עבור התוקע עצמו.

"ולפי זה באינו שומע דאי אפשר לו לקיים המצוה אונס רחמנא פטריה [=מי שאנוס, הקב"ה פוטר אותו] ולאו בר חיובא הוא". לפי זה מאחר וחרש אינו שומע הוא לא יכול לקיים מצוות שופר שאחד מתנאיה הוא יכולת השמיעה. "משום חסרון בהשמיעה הרי שפיר מבואר דתוקע ואינו שומע אף לעצמו אינו מוציא".

לסיכום ביניים, להלכה, על פי ערוך השלחן והרב צבי פסח פרנק, במצוות שאין להם דרישה ספציפית של "שמיעה" יש להתייחס לחרש שמדבר כפיקח לכל דבר ויהיה חייב באותן המצוות. אמנם, בפרשנות מצוות שופר חלוקים בעל ערוך השלחן והרב פרנק, כאשר ערוך השלחן סובר ששמיעה אינה תנאי לקיום מצוות שופר, והרב פרנק חושב שזה אכן תנאי לקיום מצוות שופר.

לשיטותיהם של הצמח צדק והחתם סופר חרש שאינו מדבר יהיה פטור או מהסיבה ההלכתית של "לא פלוג" שמשמעו, אין עושים קטגוריות נפרדות לחרשים שונים, או מהסיבה, שלמרות שאינו מובן לנו, כל חרש פטור הוא על פי גזירת הכתוב.

לסיכום, להלכה, במצוות שאין להם דרישה ספציפית של "שמיעה" יש להתייחס לחרש שמדבר כפיקח לכל דבר וחייב במצוות. אפילו החולקים, הפוטרים, יאמרו שזאת גזירת הכתוב שקשה לנו להבין את טעמו.
לדעתי, חרש שמדבר חייב להחמיר כדעת בעל ערוך השלחן ולתקוע בשופר מבלי לברך.

בשולי הפסק:
הרב עובדיה יוסף, בתשובה לגבי ברכת אירוסין לחרש פוסק שעבור חרש יברך מסדר הקידושין בלי שם ומלכות (7). שם הרב מדגיש שהדין שונה לגבי מי ששומע על ידי מכונת שמיעה חשמלית--דינו כדין אדם ששומע לכל דבר, הן לגבי ברכת אירוסין והן לגבי קריאת מגילה. לדעתו כפי שפסק המהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול במאה השבע עשרה, אדם השומע ע"י חצוצרות [דהיינו ע"י הגברה מאד משמעותית] "חייב בכל המצוות ומוציא את האחרים ידי חובתם".


רקע ביבליוגראפי לחלק מהדמויות והספרים המוזכרים בתשובה:

הרב מנחם מנדל ב"ר אברהם קרוכמל -לא לבלבל בינו לבין האדמו"ר השלישי של חב"ד, נכדו של בעל התניא, ר' מנחם מנדל בן ר' שלמה שכנה שניאורסון שנולד ב1789. הרב קרוכמל "הקדמון" כפי שמכונה, נולד בקרקא בשנת ש"ס (1600) ונפטר בשנת תכ"א (1661). הוא למד בישיבתו של ר' יואל סירקיס (הב"ח), וחברו ללימודים היה ר' דוד הלוי (הט"ז). רמ"מ נחשב אחד מגדולי הפוסקים בימיו, ופנו אליו בשאלות גם ר' יו"ט ליפמן הלר בעל 'תוספת יו"ט' ועוד ת"ח חשובים אחרים. לאחר פרעות ת"ח-ת"ט (1648-1659) עזב את קרקא ועבר למורביה שבצ'כיה שם כיהן ברבנות בכמה מקומות, עד שנקרא לכהן כרבה של ניקשלבורג. רמ"מ פעל הרבה למען עגונות ת"ח-ת"ט ועסק בצורכי ציבור, וכן תיקן תקנות רבות לטובת העניים

החתם סופר-הרב משה (שרייבר) סופר (חידושי תורת משה), נולד בפרנקפורט דמיין בשנת ה"א תקכ"ג (1762) ונפטר בפרשבורג בשנת ה"א ת"ר (1839). הוא נחשב לאביה הרוחני של יהדות הונגריה בעת החדשה.

הרב חיים ב"ר אריה ליב הלברשטם-בעל שו"ת דברי חיים נולד בטרנוגרוד שבפולניה בתקנ"ג (1793). נחשב לעילוי מגיל צעיר, וכשהיה בן 18 התקבל לרב בעיירה רודניק, ובה התקרב לחסידות. בשנת תק"צ (1830) מונה לרב העיר צאנז שבגליציה, שהפכה למרכז חסידי חשוב, ור' חיים מונה בה לאדמו"ר. הוא בלט בלמדנותו, מנהיגותו ותקיפותו, ונחשב לאחד מגדולי האדמו"רים בפולין והונגריה. ר' חיים נפטר בצאנז בשנת תרל"ו (1876).
ערוך השולחן-לר' יחיאל מיכל הלוי עפשטיין (1829-1908), רב ואב בית דין בקהילת נובהרדוק. הספר כתוב במתכונת ספרי ההלכה שנתחברו לפי סדר סימני השולחן ערוך על ארבעה חלקיו. שיטת הפסיקה ההלכתית והמנהגים שבספר ערוך השולחן משקפים את הנורמות של קהילות ליטא במיוחד, והמתנגדים במזרח אירופה בכלל, בסוף המאה ה-19. הספר ערוך השולחן היה פופולרי ונחשב מאוד בקהילות אשכנז עד השואה ונדפס פעמים רבות. בתקופה שלאחר השואה גברה השפעתו של המשנה ברורה בקרב הישיבות הליטאיות, אך פוסקי הלכה מרכזיים החשיבו מאוד את ערוך השולחן ביניהם הרב משה פיינשטיין והרב יוסף דב סולובייצ'יק. (מתוך ויקיפדיה)


[1] לר' מנחם מנדל ב"ר אברהם קרוכמל.
[2] 
רבי משה סופר (שרייבר), החת"ם (חידושי תורת משה)
[3] שו"ת מנחת שלמה חלק א' סימן לד.
[4] ר' חיים ב"ר אריה ליב הלברשטם. שו"ת דברי חיים אבן העזר חלק ב' סימן עס'וכן דעת הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, המהרש"ם, (1835-1911) בשו"ת מהרש"ם חלק ב' סימן ק"מ לענין חליצה לחרש שמדבר ומבין.
[5] שו"ת מנחת יצחק חלק א' סימן קלב, שו"ת משפטי עוזיאל חלק ב' סימן פט'.
[6] שו"ת הר צבי אורח חיים ב סימן פה
[7] שו"ת יביע אומר חלק ז' - אבן העזר סימן יז







טרם התקבלו תגובות

 
   
         
   
   
         
   
מתן, משרד ראשי, רח' רשב"ג 30, ירושלים 9108001 טל': 02-5944555 פקס: 02-5944564 דוא''ל: info@matan.org.il
   
   
כל הזכויות ליצירה שמורות למתן ©

כיפה, יהדות, שאל את הרב, פרשת שבוע